מקום שבו הרוטב יותר עשיר ממך

מבקרנו טוען שבעולם מושלם, הוא היה אוכל מדי שבוע את ארוחת הטעימות היוקרתית של "כתית". כמה חבל שבעולם האמיתי אין לו כסף לפתית

כמה מחברי הטובים מגדירים אותי כאיש של ניגודים, למרות שלמען האמת, אני יותר איש של ניגובים. כלומר, אחד שלא זקוק ליותר מארוחה ים תיכונית עם מלא מאזטים, טאפאסים או סלטים (במלרע), כשלצדם לחם טוב שאתה בוצע ביד ומנגב בו תחתית של צלחת מלאה ברוטב. בהתאמה, תמיד אעדיף ללגום אלכוהול שלא בא עם שטר משכנתה, בירה, או לכל היותר יין שולחני פשוט. אלא שהבנאדם חייב לצאת לפעמים מהטריטוריה המוכרת שלו ולנסות כמה דברים אחרים (ולאלה ששוקלים כרגע סקס עם בעלי חיים, אבהיר שגם לכלל הזה יש כמה יוצאים מן הכלל). ברוח זאת מצאתי את עצמי עומד, בפעם השנייה תוך חצי שנה, במבואה היפה של "כתית".

 

כמי שזה עתה חשף את נהייתו אחר אוכל לא מוקפד בעליל, אני מודה שברגעים הראשונים הרגשתי כמו דג מחוץ למים במסעדה של השף מאיר אדוני: מסביבי ישבו לא מעט אנשים שמוכרים בעיקר לקוראי מדורי הכלכלה, ואכלו בשקט מופתי מנות קטנות ומרהיבות מתוך צלחות גדולות ומרהיבות. על ברכיהם היתה פרושה מפית ואת המזלג הם אחזו ביד שמאל, כפי שנהוג לעשות בעולם הנאור, בזמן שהמלצרים חגים סביבם בשקט וביעילות. אפילו העיצוב הפשוט־אך־מוקפד של המסעדה הילך עליי אימים. אלא שאז הגיע התפריט ובעקבותיו המנות שבהן ידובר מיד, ומאחר שאיני רוצה ליצור מתח מדומה על בטן ריקה, אגש ישר לשורה התחתונה: נכון לחודש מאי 2007, כתית היא מסעדת השף הטובה ביותר בישראל. נקודה.

 

דווקא טעים, האחמד הזה

כדי להתרכך מעט בחרתי תחילה מתפריט היינות את הסירה של ירדן מבציר 2002. אמנם יש בצירים טובים ממנו, אבל במחיר של 168 שקל לבקבוק הוא בכל זאת מעניק תמורה טובה לכסף. אני מניח שהשותפה השקטה שלי לאותה סעודה לא תערער על הקביעה הזאת.

 

מסע הקסם המסתורי שלנו במגרש המשחקים הקולינארי של אדוני (בחיריק, אם כי חלק מהמנות היו בהחלט עם טאץ' אלוהי) נפתח בסלט קלמארי. פרי הים הטעים והטרי הוגש על מצע של אטריות שחורות מתובלות בנתחי סלמון נא, חלב קוקוס, בוטנים, כוסברה, ג'ינג'ר ולמון־גראס. מה נאמר על מנה כל כך קלה, ועם זאת כה מושקעת ורבגונית בטעמיה? אולי רק שליקקנו את הצלחת, פשוטו כמשמעו.

 

בהמשך נתקפנו בגל איום של חרטה על שאנו שובעים וסובאים בזמן שנשים פלסטיניות יולדות במחסומים מחבלים בפוטנציה, ועברנו ל"טרטר פלסטיני". בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, לא מדובר בפלסטינים עצמם אלא בנתחים של פילה עגל נא, קצוצים בטחינה גולמית, בצלים ופטרוזיליה, ומוגשים בקרם חמציצים ויוגורט. היה מצוין, אבל זה עוד כלום לעומת הבאה בתור: קציפת חצילים וגבינת עיזים בליווי בשר סרטנים כחולים, וינגרט אגוזים ושמן כמהין. זאת, חברים, מנה שיכולה להפוך גם אנורקסים לנרקומנים של מזון איכותי.

 

כמנת ביניים החלטנו לפצל את הכוחות. העזר כנגדי קיבלה ביסק סרטנים אלוהי; בעיניים כלות ראיתי איך היא מנתחת בתוכו קוקי סן־ז'אק ועוד מיני מזונות, ביניהם פרח זוקיני ממולא במוסלין שרימפס ועגבנייה־קונפי, ומותירה לי רק שאריות מהנוזל הכתמתם והמתקתק. אני לעומתה החלטתי לשמור על הקו המזרחי שהתווה הטרטר, ונתתי יפה בנתחי שוק טלה שניצלו בגריל פחמים והוגשו על מצע של תבשיל עגבניות, חצילים, מנגולד וטחינה.

 

בשלב הזה כבר הרגשנו בשלים לקראת העיקריות, ומיד הובא לנו דניס צרוב במחבת שנח לו בשלווה על מצע של קרם סלק אדום, ניוקי תפוחי אדמה, גבינת עיזים ובזיליקום. דניס צרוב נחשב בעיני למנה משעממת באופן כללי, רק שבמקרה הספציפי הזה, כל חגיגת הטעמים והריחות שמסביבו הפכה אותו לקנווס שעליו שרטט השף תמונה נהדרת. חתמנו את הטעימה בפילה טלה בגריל פחמים שהוגש על מצע של פולנטה רכה עם פרמז'ן, פול ושורשים בציר טלה. טוב, תגידו אתם — שאמשיך או שכבר גמרתם?

 

סליחה, איך מגיעים לאורגזמה?

בתום ארוחת הטעימות לא יכולנו אפילו לנשום מרוב שובע, אבל למראה הקינוחים שחלפו על פנינו התגרגרנו כהוגן והחלטנו לנסות קרם ערמונים בברנדי וקפה, נתון בתוך מעטפת מרנג ומשולב בבראוניז וגלידת קרמל אגוזים. בעיקרון חשבתי לא להוסיף עוד מילה מעבר לתיאור מרכיבי המנה, אבל אני לא יכול שלא לגלות לכם: יש בעולם הזה דברים מענגים יותר מסקס.

 

זה המקום למדוד לא רק את איכות האוכל, אלא גם את התמורה במונחי עלות־תועלת. ובכן, תפריט השף של ארוחות הצהריים מגיע עם תג מחיר של 149 שקל לסועד. אני לא יודע כמה מבין הקוראים תרו לאחרונה את מרחבי אירופה הקלאסית, אבל במחיר של 27 יורו (או 18 פאונד) לאדם, אתה יכול לקבל בקושי ארוחה מהירה במסעדה בינונית. בישראל הכסף הזה קונה לך את הארוחה הטובה ביותר שאפשר לקנות — וזה עדיין משתלם גם אם הוספתם 30 שקל לארוחת ערב. כל מה שצריך לעשות כעת הוא לתקן את הטעות הטכנית הפעוטה שבגללה המשכורת שלי משולמת בשקלים ולא בקווידס מעוטרים בדיוקנה של המלכה אליזבת השנייה. ברגע שזה יטופל, אוכל להרשות לעצמי להתפנק ב"כתית" לפחות פעם בשבוע. בדיוק כמו שצריך להיות.

 

כתית, היכל התלמוד 4 תל אביב. טל': 5107001־03

 

תקוע בפקק: נקודות בצבע

האם השרדונה 2006 של בראבדו הוא הלבן הכי טוב בארץ מאז מרסר?

 

יקב בראבדו שבמושב כרמי יוסף הוא אחד מיקבי הבוטיק המיוחדים בארץ. קודם כל בגלל שמדובר בחלקות שבהן גדלות גפני יין כבר 120 שנה, שזה חתיכת היסטוריה במושגים מקומיים. ומעבר לזה, משום ששני בעלי היקב הם אנשי אקדמיה — פרופ' בן עמי בראבדו ופרופ' עודד שוסיוב, שניהם מומחים לנושא גפן יין.

 

אין ספק שהיינות של בראבדו הם מהטובים שאפשר למצוא בישראל. הדילמה במקרה הזה היא עד כמה. יש אנשי יין שמשבחים ומהללים את התוצרת של היקב; אחרים מסכימים שמדובר ביין איכותי המיוצר בתהליך מוקפד, אבל טוענים שהוא חסר נשמה. מכל מקום, השרדונה 2006 של היקב הוא יין שעומד מעל לכל ויכוח.

 

בקרב הייננים רווחות שתי גישות שונות לשרדונה ישראלי. יש הגורסים שהוא צריך להיות קרוב ככל האפשר לשרדונה האירופי הקלאסי, ולעומתם יש הטוענים שהישראלים הגזימו בחיבתם לטעמי החמאה שיוצר היישון בחבית, וכי על השרדונה להיות דווקא פירותי וקליל יותר. בראבדו ושוסיוב, כך נדמה, מצאו נוסחה מנצחת: אחרי תסיסה במכל נירוסטה בטמפרטורה נמוכה, מועברים שני שלישים מהיין לחביות עץ אלון שחציין צרפתיות וחציין אמריקאיות. בתום היישון מערבבים את השרדונה החמאתי מהחביות עם הפירותי יותר, זה שנותר במכלי הנירוסטה, והתוצאה קרובה לשלמות — יין שמצד אחד מספק טעמי חמאה וקרמל, ומצד שני מתברך בארומת פרי רענן שמוציאה מזן הענבים הנפלא הזה את היתרונות המיוחדים לו.

 

ובכל זאת, לא הכל מושלם: רק כ־6,500 בקבוקים של שרדונה 2006 יוצרו בבראבדו, מה שמסביר אולי את המחיר הגבוה יחסית, 85 שקל. מצד שני, אם אתם לא מאלה שדופקים חשבון לתקציב השתייה שלהם, ייתכן מאוד שהיין הזה יהפוך עבורכם למרענן הרשמי של הקיץ הקרוב.

 

ניפגש בקופה

קיפניס היה ב"קוביס בר" במתחם טיב־טעם. אל תצחקו, בסוף גם אתם תתחתנו ותעברו לראשון ותצאו לשתות בסופר

 

כשאתה בעל משפחה, קניית מזון יכולה להיות עניין מורכב. חיי הרווקות מאפשרים לצרכן הנבון להתמקד במוצרי פרימיום שאפשר להשליך למיקרוגל ולקבל תוך דקות ארוחה מזינה שתרגיע כל מנצ'יז — אבל כאשר ממיר האדם חיי חופש בטבעת חנק, משכנתה ואנשים קטנים ותובעניים שדומים לו באופן חשוד, משתנה מהותית גם הרכב סל הקניות שלו. אני לא מדבר על דברים מובנים מאליהם, כמו תחליפי חלב־אם וחיתולים חד־פעמיים, אלא על מצבי קונפליקט. למשל, אתה רוצה לרכוש בסך הכל 200 גרם של נקניק משובח (וגם זה רק תירוץ להביט ברגליה הארוכות של טניה הזבנית, שנגלות מתחת למדי הרשת שבה נקלטה בארץ הקודש), ואילו האישה כופה עליך לרכוש מיני מזונות שמעולם לא הבנת לשם מה הם נחוצים.

 

קוביס בר, הממוקם במתחם טיב־טעם בראשון לציון, מהווה מזור מסוים לבעיה דלעיל: כשהאישה תרה לה אחר מזון מגוון, הגבר יכול ללטוש עיניים אל טניה או אל משפחת תמנונים שמבלה על הקרח, ולשאול את עצמו שאלות הרות גורל כמו "איך לעזאזל הם עושים את זה עם כל הזרועות האלה?". כי ככה זה אצלנו, הגברים. הנשים שוקדות על היום־יום, ואילו אנחנו מטריחים את עצמנו בשאלות שתפקידן להצעיד את האנושות קדימה. או לפחות עד לקוביס בר.

 

ביקרתי במקום בשעת צהריים שהיתה מחייבת מכדי שאוכל להשתכר באמת, אבל מקורות בפאתי ראשל"צ מסרו לי שבשעות הערב המקום הוא בר לכל דבר ועניין. נעים לדעת שחיי הלילה הגיעו גם לפריפריה, אבל עם כל הכבוד לשעות הקטנות, יתרונו העיקרי של המקום הוא דווקא היותו מפלט ראוי לשעות היום.

 

להלן שני תסריטים אפשריים: האישה והאנשים הקטנים שמצווחים ללא הרף "אמא תקני לי" נעלמים בערבות מחלקת הפירות והירקות, ואתה מתיישב על הבר ומתמסר לפיינט של גינס, צ'ייסר של ג'יימסון, גופה החטוב של הברמנית ומשחק מאנגליה על הפלזמה. אחרי שני סיבובים אתה כבר שוכח את הנסיבות העגומות שהביאו אותך למקום הזה. כעבור שעה האישה מגיעה עם מבט של פיגוע בעיניים, קוראת לך בשמות ומכריחה אותך לעמוד בתור לקופה עם המון אנשים שאתה לא מכיר, ואחר כך לסחוב שקיות בתור עונש. תרחיש ב': אתה מודיע בבית שמהיום הקניות עליך, מקבל קרדיט מהחוג ללימודי מגדר, ואחרי שני סיבובי שתייה אתה כבר בשל לגשת לטניה. היא לא עושה עניין מהעובדה שאתה נשוי. וגם אם כן, זה עתה קיבלת חופש לבוא לקוביס בכל ערב ולגלות שיש הרבה יותר מטניה אחת בעולם.

 

קוביס בר, מתחם טיב־טעם, אזור התעשייה הישן ראשון לציון; ציון 8.5