בבוקר למחרת, היא עדיין לא ידעה את שמו

פגשתי בלוגרית שעשתה את זה עם בלוגר אנונימי. ובאמת, מה בוער להזדהות בשם האמיתי בכל פעם שפוגשים מישהו חדש? קבעת בליינד דייט, למה לחשוף מיד את זהותך? אולי אנונימיות בתחילת הדרך יכולה לסייע ביצירת תשתית טובה יותר ליחסים. מה שטוב לסופרים ולהפגנות, יכול להיטיב גם עם הרומנטיקה

הזמנתי פעם בלוגרית אחת לספר את סיפורה האישי, במסגרת כנס אקדמי. חשבתי שהסיפור שלה מעורר שאלה עקרונית. הסיפור מתחיל בכך שהיא קראה בלוג של גבר שהרשים אותה: סגנון ונושאי כתיבה ייחודיים וגלריה מרשימה של מגיבים, מהאליטה של הבלוגרים בארץ. היא כתבה בעצמה כמה תגובות בבלוג שלו, ואז גם שלחה אליו מייל, לפי הכתובת המופיעה בבלוג. מפה לשם התפתחה ביניהם תכתובת ערה, עד שקבעו להיפגש אצלה בבית.

 

הם העבירו את הלילה ברגשות פועמים, אבל נפרדו למחרת בבוקר כשהיא לא יודעת עדיין את שמו האמיתי. זה לא שהוא ברח ממנה. היא ידעה למצוא אותו בכתובת המייל שלו ובמסנג'ר, אולי גם באייסיקיו, היכן שהוא נמצא רוב שעות היום. אלא שהוא חשף את שמו רק במהלכן של הפגישות הבאות.

 

סיפור מוזר, אולי, אבל ייתכן שיש בו מסר חשוב. מה החיפזון הזה להזדהות בשם האמיתי בכל פעם שפוגשים באנשים חדשים, ובמיוחד באלה מביניהם שהם מועמדים לחיזור? קבעת בליינד דייט – למה להגיד מיד איך קוראים לך? אולי אנונימיות בתחילת הדרך יכולה לסייע לכם ליצור תשתית טובה יותר לקראת ההמשך הלא אנונימי.

 

אז מה אם לכל איש יש שם?

אין כמו שירה המפורסם של המשוררת זלדה, "לכל איש יש שם", כדי לבטא את מעמד-העל שיש בתרבות שלנו לשמות. קשה לנו להעלות על הדעת יחסים בונים וכנים בין אנונימיים. האנונימיות נתפסת כפוטנציאל הרסני של שקר, חטא ועורמה. מצב חסר אחריות שמקל כביכול לפרוק כל עול. הגיע הזמן לחפש את מעלותיה של האנונימיות.

 

ההשוואה המתבקשת לדעתי היא לחשיפת הגוף. לא כל האנשים מתפשטים כבר בפגישה הראשונה, אבל כולם, או כמעט כולם, מגלים את שמותיהם. הגוף מוצנע אצל רבים לקראת שלב מבטיח יותר ביחסים, בעוד שהשם נחשף מיד. הגוף מחכה ללב שירשה לחשוף אותו, ומה עם השם? למה הוא לא מחכה ללב? במה שונה חשיפת הגוף מחשיפת השם?

 

התרגלנו לחשוב ששם אינו חלק לגיטימי מהאינטימיות. אנחנו הרי מוכרים להרבה מאוד אנשים. כל שוטר מצוי רשאי לבקש מאיתנו תעודת זהות. מה כבר יש להתבייש מחשיפת השם? איפה השם ואיפה הגוף העירום?

 

למרות זאת, נותר עוד מקום נרחב לצורות אינטימיות של השם האמיתי. העובדה ששוטר תנועה יכול לעצור אותי בדרך ולבקש ממני תעודת זהות, אינה אומרת שמותר למשטרה לבקש ממני תעודת זהות גם בהפגנה חוקית, למשל. יש לי זכות להפגין כאנונימי. וככל שהשם שלי ידוע לרשויות ולמספר גדול של אנשים, עדיין רובו המוחלט של הציבור לא מכיר אותי בשמי. אני לא בטוח, למשל, עד כמה השכנים בבית ממול יודעים מי אני. אני יכול לבחור עדיין, ברוב המקרים, אם ובפני מי להזדהות.

 

מסורת מכובדת של אנונימיות

ב-27 באפריל 1988 הפיצה מרגרט מקינטייר כרוזים בעילום שם נגד הכוונה לגבות תשלום נוסף מההורים של תלמידי בית הספר בו לומד בנה. מאוחר יותר, לאחר שזוהתה כבעלת הכרוזים, היא הוזהרה שיש במעשיה כדי עבירה על חוק כלשהו של מדינת אוהיו. היא המשיכה בכל זאת להפיץ את כרוזיה האנונימיים, ובסוף הועמדה לדין.

 

הפרשה התגלגלה עד בית המשפט העליון של ארצות הברית, שזיכה אותה מכל אשמה. בית המשפט קבע שעל פי החוקה האמריקנית, כתיבת כרוזים אנונימיים לא נועדה לרמות, ויש להתייחס אליה כאל מסורת מכובדת של הבעת עמדות מנוגדות. "האנונימיות היא מחסה מפני העריצות של הרוב", כתב בית המשפט, ומטרתה "להגן על אנשים לא פופולריים מנקמנות – ועל הרעיונות שלהם מדיכוי…" עם זאת, כפי שקבע בית המשפט, הזכות לאנונימיות מוענקת רק לדעות שניתן להכלילן במסגרת הסובלנות הדמוקרטית.

 

בית המשפט הלך בכך, אולי, בעקבות אבות המייסדים של הדמוקרטיה האמריקנית. הספר "הפדרליסט", שנכתב בידי אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי במטרה לעורר תמיכה ציבורית גדולה לקראת קבלתה של החוקה האמריקנית, בשנים 1787-88, התפרסם תחילה בשם בדוי - "פובליוס".

 

70 שנה של שם אינטימי

האנונימיות היא זכות אדם חשובה. היא מגינה, למשל, על זכותם של סופרים ואמנים לפרסם בעילום שם, על זכותם המקצועית של זונות, ויסלחו לי כל הלוחמים נגד הזנות, על זכותם של מפגינים לגיטימיים בהפגנות רחוב ועל זכותם של אנשים ישרי דרך המשתתפים באסיפות פוליטיות. פקודת זכות יוצרים בישראל, לשם דוגמה, קובעת הגנה על יוצרים אנונימיים, או תחת שמות בדויים, למשך 70 שנה מיום הפרסום של יצירותיהם. אנונימיות היא גם האמצעי הטוב ביותר להצבעה בבחירות. יודעים שהצבעתי, אבל לא יודעים לחבר ביני לבין הפתק ששמתי בקלפי.

 

המשפטן האמריקני אלן דרשוויץ מביע עמדה מסתייגת: משלמי המיסים והנהגים החייבים להזדהות בשמם האמיתי ויתרו לדעתו כבר מזמן על זכותם לאנונימיות. אבל לדעתי, דרשוויץ טועה. הטענה שלו דומה לטענה של אנסים שטוענים שהקורבן שלהם שוכבת עם הרבה גברים, או בעצם - שהיא זונה. ראו פרשת הנשיא קצב. מה הקשר בין אינטימיות לחשיפת יתר? גם זונה זכאית לאינטימיות, בלי קשר למאות הגברים שראו אותה במערומיה.

 

למה, אם כן, אנחנו כל כך מתעקשים לדעת שמות כבר בפגישה הראשונה? למה לא לשמור את חשיפת השם לשלב מאוחר ומבטיח יותר של ההיכרות? אבל השאלה צריכה להיות אולי אחרת – למה כן להישאר אנונימיים בשלבי ההיכרות הראשונים?

 

אנונימיות מתחברת חזק עם כנוּת

בזכות האנונימיות, הצליחה מרגרט מקינטייר לבטא יותר את עצמה. יש סופרים שהאנונימיות מאפשרת להם להתחיל לכתוב. ואם זה טוב להפגנות ולספרות, זה יכול להיות טוב גם לרומנטיקה. יחסים רומנטיים הם קודם לכל יחסים בין דרכי ביטוי. רומנטיקה, כמו הפגנה וספרות, היא לפעמים האומץ להגיד את מה שאנחנו רוצים להגיד ולא תמיד מעזים בתנאים של שם מלא. בעל ואשה, במקרה אמיתי שהתפרסם לפני שנים אחדות, גילו זה את זו מחדש לאחר שנפגשו במקרה באינטרנט והתכתבו ביניהם בצ'ט בלי לדעת מי היא והוא.

 

אנונימיות מחוברת חזק מאוד עם כנות. הקשר המחייב כאילו בין אנונימיות לשקר הוא מיתוס. אנשים לא רק משקרים בחסותה של האנונימיות, אלא גם ישרים וכנים יותר. למה להפקיר את האנונימיות בידי השקר, כאשר דווקא הכנות יכולה לשגשג בתוכה?

 

• ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

 

 

שימו לב לחלוקה של אזור התגובות, יש אפשרות "להצביע" בעד ונגד.

 

האם לשמור על אנונימיות בשלב הפגישה העיוורת?

 

בעד: 

• כי אנונימיות מחוברת חזק מאוד לכנות

• כי אנונימיות בהתחלה יכולה להבטיח חיים טובים יותר בהמשך הלא-אנונימי

 

נגד:

• כי בלי שם אין אחריות אישית
• כי אנונימיות היא פתח לניצול מיני ורגשי