זהירות מים רדודים

עומרי הרצוג קרא את "הקפיצה מהמזח", הזדעזע, אבל מיד התעשת והכין רשימה מנומקת: כמה דברים שממש לא כדאי לעשות כשכותבים רומאן פופולרי. בואו תלמדו משהו

"הקפיצה מהמזח" אינו ספר שמעורר כעס או תרעומת - אדרבא, ניתן לקרוא אותו בנחת עד תומו. ובכל זאת הוא כשלון ספרותי, מהסוג שמכמיר את הלב: הטעויות שמגולמות בו הן כה טריוויאליות, עד כי הלב יוצא אל אן פאקר, שעמלה עשר שנים על כתיבתו. הוא נפתח בסצנה מרשימה, שבה מייק - ארוסה של קארי, צעירה מעיירה קטנה מוויסקונין - קופץ מהמזח אל מים רדודים מדיי ונפגע אנושות בעמוד השדרה שלו. כעת, מתמודדת קארי עם

עתידה הרשום על גופו הפגוע של אהוב נעוריה. היא חווה כעס, אשמה ופחד, וכשאלו מכריעים אותה היא בורחת ממייק, ממיטת בית החולים שבה הוא מוטל ומחייה הקודמים אל העיר הגדולה; אל ניו יורק, שמבטיחה לה חיים חדשים וגם קריירה מבטיחה כמעצבת אופנה. היא פוגשת שם את קילרוי, גבר מסתורי וחושני, ומתאהבת בו. אולם עברה ממשיך לרדוף אותה; עליה להחליט האם להפנות לו עורף או לשוב לעיירה על מנת להתמודד עם מה שנותר מאחור.

 

כישלונו המצער של הספר אינו נובע מכתיבתה של פאקר, שהיא קולחת למדיי, וגם לא מאופייה המלודרמתי הצפוי של עלילת הרומאן; הוא נובע מטעויות של עריכה. במהלך הקריאה, השתוקקתי שהספר שבידיי יהיה רק כתב יד שניתן לעורכו; או אז ניתן היה להשיא לפאקר חמש עצות, שהכרחיות להצלחתו של רומאן מסוג זה:

 

1. כותבים רומן פופולרי? התחייבו לז'אנר שלו

"הקפיצה מהמזח" נע בחוסר נוחות בין מלודרמה מוסרית לבין סיפור סינדרלה מודרנית בעיר הגדולה. שני פניו בנויים על פי תבניות ז'אנריות בנאליות, אולם הוא אינו מתחייב לאף אחת מהן, ולפיכך הוא נותר תקוע - ממש כמו הגיבורה - בין דרמה מוסרנית של ערוץ הולמרק לבין השטחיות הזוהרת של "השטן לובשת פראדה". אין בו את העומק הרגשי של הסוג הראשון, והוא נעדר לחלוטין את השנינות הנוצצת של השני. בחלקו הראשון - וגם בסיומו, הוא מגולל חיבוטי נפש טרחניים ונעדר קונפליקט דרמתי מספק, ובחלקו השני, הוא סובל מהיעדר מצער של הומור מתוחכם - ולמעשה, של הומור באופן כללי. אמנם, מצויים שם דמויותיהם הצפויות של החבר ההומו טוב הלב, השותפה הלסבית המהורהרת והחכמה והגבר השרמנטי והמסתורי, אולם רוח נכלולית שורה על כולם. במילים אחרות, הרומן אינו מרגש דיו - או לחליפין זוהר מספיק - על מנת לממש את הז'אנר שיאכלס אותו.

 

2. מומלץ לגרום לקורא לחבב את הגיבורה

אבל איך אפשר? קארי היא דמות נשית מפורטת למדיי: קראתי על ההתרחשויות בחייה דרך נקודת מבטה במשך למעלה מ- 500 עמודים, ובכל זאת לא הרגשתי כלפיה דבר, מלבד קוצר רוח מזדמן. קארי היא דמות נודניקית וילדותית, קדושה מעונה שמתלבטת ללא הרף. הרומאן מבקש לתאר אותה כדמות שמממשת את עצמאותה עם עזיבתה את עיירת נעוריה, וכאישה שמגלה את כוחותיה המוסריים כשהיא נאלצת לבחור בין עברה לעתידה. אולם העצמאות מומרת באנוכיות פשוטה, ומוסריותה נתפסה בעיניי כפחדנות. יעילותו של הספר מחייבת את גיבורתו להיות מקור של הזדהות וחיבה; אולם אם קארי היתה דמות בשר ודם, ממש לא הייתי מעוניין להתיידד עמה.

 

3. קונפליקט דרמתי צריך להעצים

הטעות שמכריעה את הרומאן היא פשוטה, ומצטיירת מיד עם פתיחתו. מהלך העלילה מתאר את האופן שבו נוטשת הגיבורה את אהוב ליבה שהפך לנכה, ומבקש לצייר את תחושת הרווחה והאשמה שהשחרור הזה מביא עמו. אולם הגיבורה המספרת מדגישה שוב ושוב שיחסיה עם מייק לפני התאונה היו פגומים וחסרים; היא מדווחת בהרחבה על תחושה של חידלון, מיאוס ושעמום ביחסיהם. לפיכך, לאחר התרחשותה של התאונה, כאשר הגיבורה נקרעת בין רגשות מחויבות לבין חרדה מהעול שעתידה צופן בעבורה, הקונפליקט הדרמתי מתרוקן ממשמעות. הוא הופך להיות טריוויאלי וצפוי: ברור לחלוטין שהגיבורה תעזוב את אהובה, משום שאין שום מטען רגשי שיוכל לאכלס החלטה אחרת. כמעט 200 עמודים נמשך הקונפליקט המוחלש הזה, שהיה יכול להיות יעיל יותר אם מערכת היחסים בין בני הזוג לא היתה מתוארת כשבירה מלכתחילה. הלקח: אם מציבים קונפליקט מוסרי ורגשי במרכזו של סיפור עלילה, צרו אותו כמשמעותי וכדרמתי.

 

4. הגיבורה מאוהבת? גם הקורא צריך להתאהב

במיטב המסורת, הגיבורה הצעירה מגיע לעיר הגדולה, ורוקמת שם מערכת יחסים יצרית ומלאת תשוקה עם קילרוי המסתורי, שמבוגר ממנה כמעט בשני עשורים; היא מתאהבת באורבניות המתוחכמת שלו ובסודות שהוא נושא. אולם מערכת היחסים ביניהם כלל אינה מנומקת: קילרוי מתואר כגבר שרמנטי שלא חווה מערכת יחסים מימיו, והוא מתאהב בקארי - והיא בו - מייד וללא הנמקה. השרירותיות הזו אינה פגומה לכשעצמה: בספרות פופולרית מסוג כזה פעמים רבות האהבה נוצרת במהירות, והקוראים מאמינים לה משום שהם בעצמם הולכים שבי אחר השרמנטיות של הגיבור. זוכרים את מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה" -  קלישאה מוצלחת של הגבר העירוני החמקן? למרבה הצער, קילרוי כלל אינו דומה לו: דמותו מצטיירת כגרסה ילדותית של האופן שבו בנות טיפשעשרה מדמיינות גברים בעלי השפעה ולמודי ניסיון שיגאלו אותן מהקרתנות הפרובינציאלית שלהן, והן בתמורה יחשפו את מעיין הרגשות הרומנטיים שנחבאים מאחורי הקשיחות הבודדה שלהם. קילרוי הוא קריקטורה שטוחה של הדמות הזו; הוא נעדר הומור, אירוניה עצמית או כריזמה. אם הקוראים אינם מסוגלים להיות מוקסמים ממנו - מדוע שיאמינו לגיבורה המאוהבת?

 

5. מוטב לספר שעוסק בעצמאות נשית, להימנע משובניזם

הרומאן עוסק בעצמאות נשית, ובאופן שבו אישה צעירה לומדת להכיר את עצמה ואת מניעיה. אולם דמותה של קארי היא דמות פסיבית לחלוטין; כל מהלכי העלילה מוכתבים על ידי הגברים שבחייה, והיא מופעלת על ידי תגובתה אליהם. בסופו של דבר מסתבר, שהעלילה השמרנית מלווה את הפיכתה של הגיבורה מטיפוס "הרעיה הנאמנה" לטיפוס של "האם המגוננת": שני דימויים שחוקים שמפרנסים את הדמיון השוביניסטי מקדמת דנן.

 

בכל זאת אסיים בנימה אופטימית. יש הצדקה לקרוא את הספר הזה: מומלץ למי שכותב ספרות פופולרית מסוג זה לעיין בו בקפידה, על מנת ללמוד את כשליו. מלבד זאת, אני תמה מדוע בחרה ההוצאה לקפוץ מהמזח אל מים רדודים, ולבזבז בתוך כך את כישוריה הטובים של המתרגמת.