מלחמה בתמונות

צילומי הניצחון ממלחמת ששת הימים טבועים בזיכרון הישראלי יותר מכל צילומי מלחמה אחרת. מה ייחד אותם וכיצד הם השתלבו באווירת האופוריה של 1967? טלי כהן גרבוז מדפדפת באלבומים

עוד לא נדמו קריאות האושר בסמטת הכותל וכבר הופיעו המיתוסים. בזה אחר זה צצו בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים אלבומי צילום מהודרים בכריכה קשה בגרסאות קטיפה ועטיפות מהודרות. כולם נפתחו במאמרים משכנעים של שרי אלפים והמשיכו אל תיעוד רגעים מהמלחמה. שמות צלמי עיתונות קאנוניים כבוריס כרמי ומיכה בר-עם הישראלים הופיעו לצד דונלד מק'קולין הבריטי, צלמי עיתונות נשכחים וקבוצה לא מזוהה של צלמי צה"ל וסוכנויות הידיעות. באף אחד מהאלבומים אין קרדיט לצלמים לצד התמונות, שמותיהם מופיעים ברשימה באותיות קטנות בתחילת הכרך.

צנחנים בכותל המערבי עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים (צילום: דוד רובינגר)

 

צילומים מהשטח, פגיעות ישירות מקרוב ותצלומי אוויר הופיעו בעירבוביה עם דיוקנאות חיילים ברגעי כיבוש הומניים: מטפלים בגורי חתולים ונושאים על ידיהם תינוקות אויב רכים. ביקורים בשטח של אלופי עורף ושרי ממשלה כיכבו לצד מראות הרס של בתי קיבוצים בצפון. קבוצה שהיתה לז'אנר של ממש היתה תיעוד האויב הנכנע: חיילי האויב, בדרך כלל המצריים, צולמו כשהם עומדים ברגליים יחפות ובידיים נשואות אל על. בנפרד צולמו ערמות נעליים צבאיות בלויות שהושלכו על ידי האויב הנמלט. דימוי ערמת הנעליים היה ירושה מתמונות שהופיעו כבר אחרי מבצע סיני והדהדו מחדש את המראה שיש לניצחון.

 

הוצאת מ. מזרחי הגדילה לעשות והוציאה שני אלבומים באותו פורמט בדיוק: האחד – מלחמה וניצחון, רצוף מאמרים המבארים את המהלכים שקדמו למלחמה ואת התנהלותה, ובו יותר טקסט ופחות תמונות. האחר נקרא מלחמת ששת הימים, אלבום תמונות דו לשוני שנועד לתפוצות, שמעט יותר מחשבה הושקעה בעריכת הצילום שלו במטרה ברורה של ייח"צון הצד הישראלי.

 

ישראליות מהזן הנוסטלגי 

יחד עם פזמוני הפוסט מלחמה, האלבומים נענו לדחף האופורי, העצימו אותו ובדיעבד נראה שהם שרתו התכוונות ממלכתית שאפשרה עוד שש שנות חסד של ישראליות מהזן הנוסטלגי. כל שורת המיתוסים שכוננו את מדינת ישראל מראשיתה קיבלו, באמצעות התמונות, זריקת מרץ: שוב אפשר היה לחזור אל הוויית ה"מעטים מול רבים", להגיד מתוך תחושת כוח שהעולם כולו נגדנו ובעיקר שכל העם צבא: האלבומים התאזרחו בכל בית שכיבד את עצמו. יחד איתם התאזרחה דמותו של החייל הישראלי כנער רגיש שמסוגל להרוג רק למען הגנת העורף במלחמת ה"אין ברירה".

 

כמו הנעליים, גם הדימוי האלתרמני הזה התקבע בתודעה הישראלית כבר ערב קום המדינה וכעת קיבל חיזוק. כיתובי התמונות, יותר מהתמונות עצמן, העניקו את הטעם הנדרש: מתחת לתמונה המפורסמת של הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל נכתב: "הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן תוקע את תקיעת השופר לשחרור ירושלים ליד הכותל, דקות ספורות לאחר גאולתו". לבד מהניסוח המסורבל, דימוי הרב במדים הצטרף אל חיבור המושגים "שחרור" ו"גאולה". כאן יכלה כבר להסתמן התפיסה חדשה שתתאר את ההתיישבות בגדה המערבית כאקט של חזרה אל "בורות המים" התנ"כיים.

הרב גורן תוקע בשופר עם כיבוש הכותל במלחמת ששת הימים. (צילום: דוד רובינגר)

 

במידה רבה אופי הדימוי הצילומי שלאחר ששת הימים היה הכרחי להצדקת המלחמה ולהנצחת תוצאותיה. הצילומים נתנו גיבוי טעון ואמוציונלי למאמרים מלומדים של חיים הרצוג, או של יגאל אלון שהביא שורה של נימוקים מקצועיים בזכות השארת רוב השטחים שנכבשו במלחמה בידי ישראל.

 

כמעט שלא היה בצילומים זכר לחוויית המפגש האמיתי של החייל הישראלי עם מחנה הפליטים, שעמד להיות לחם חוקו בשנים שיבואו. לא היתה איכות הדפסה ולא עריכה שלוקחת בחשבון היבטים ויזואליים. בחירת הצילומים נעשתה לרוב על פי נושאם וללא כל התייחסות לערכם האסתטי, בשעה שבעולם קוטלגו צילומי מלחמה כיצירות מפתח  כמו הצילום של יוג'ין סמית' ממלחמת העולם השנייה ותמונת החייל הנופל ירוי במלחמת האזרחים בספרד, של רוברט קאפה (שלימים התברר שהיתה מבוימת).

 

מלחמת ששת הימים תפסה את עולם הצילום המקומי בעיצומו של טרנד שנתוני הצילום שתפס תאוצה שאין לזלזל בה כלל. מתוך השנתונים האלה קם דור מדבר של צלמים שהאמינו בצילום

כמדיום של אמנות והיו נאמנים למלאכתם בכל לבם. פטר מירום, הצלם הוותיק של "שירת האגם הגווע", עמד מאחורי מפעל ההוצאה לאור של השנתונים והתעקש על איכויות אסתטיות גבוהות. אלבומי הניצחון השביתו, זמנית, את מפעלו וגרמו לו צער רב. את ההקדמה לשנתון של 1968 הוא פתח בביקורת מכוונת היטב: "היה ברור לנו, שיש להקדיש את עמודי הפתיחה של השנתון הנוכחי לנושא המלחמה. קשה לתאר עד כמה קשה היה למצוא חומר טוב ומעניין מבחינה צילומית. עברתי על אלפי צילומים ממקורות רבים וביניהם של צה"ל. אך לצערי מצאתי רק מעט חומר מעולה, אם מבחינה אמנותית ואם בשל עניין מיוחד מבחינה צילומית. היה בכוונתי להגיש מספר עמודים גדול יותר על נושא המלחמה. אך אף עתה אינני יכול לומר שאני מרוצה מהעמודים המודפסים".