לא רואה ממטר: התרמילאי הישראלי בהודו

מה לא נאמר על התנהגות חבורות התרמילאים הישראלים בהודו: הם גסים, הם מתנשאים, הם לא רואים את המקומיים ממטר. ומכאן עולות השאלות: האם כל הישראלים כאלה? ויותר חשוב, האם גם בישראל הם מרשים לעצמם לנהוג באותו האופן?

חבורת תרמילאים ישראלית ועליזה עלתה על אחת הרכבות הנוסעת מערי הנופש הצפוניות בהימלאיה, אל דלהי, בירת הודו. כדרכם של מטיילים, צעקותיהם וגלי הצחוק שלהם הצליחו להתגבר אפילו על שאון הרכבת והמזגן, והחרידו את שלוות הנסיעה.

 

הנוסעים ההודים נעו באי נוחות והצטנפו במקומותיהם, או לחילופין, החליפו חיוכים מבוישים עם שכניהם לקרון. אבל הישראלים לא ראו אותם ממטר, תרתי משמע.

 

עד שלבסוף, נעמדה אישה בעלת חזות משכילה בשרוואל קמיז (לבוש הודי מסורתי) מהודר, והחלה לגעור בהם באנגלית מצוחצחת. לסיום דבריה אמרה: "האם גם הנוסעים האחרים במדינה שלכם מתנהגים בצורה דומה?"

 

ניתן היה להבין את שאלתה בשתי צורות: האחת, האם זוהי הדרך שבה נוהגים כל הישראלים; והאחרת, מעט פחות ישירה, האם גם בישראל מרשים לעצמם נוסעים "אחרים", היינו זרים הנמצאים בקבוצת מיעוט, להתנהג בצורה כה קיצונית ולחצות את כל הנורמות המקומיות. כשחושבים על התנהגות הישראלים, המעבר מהשאלה הראשונה אל השנייה, שנראה במבט ראשון לא ברור, הופך הגיוני למדי.

ישראלים בגואה. לא רואים ממטר (צילום: אביגיל עוזי)

 

כשאתה הוא האחר

בעניין האפשרות הראשונה, התנהגותו של התייר הישראלי כבר מפורסמת בכל העולם כולו. שגרירות ישראל בהודו אף הוציאה לאחרונה מנשר הקורא לטיילים הישראלים לשפר את התנהגותם ולייצג את מדינת ישראל בצורה טובה יותר. כמאמר הפתגם, ברומא עליך לנהוג כרומאי - ישנם כללי משחק מסוימים ואם אינך מתאים אליהם, אתה הוא זה שצריך להשתנות. אתה הוא האחר.

 

באותו המנשר הופיעו כתבות שהתפרסמו בעיתונים הודיים, ובהן גם ציטוט שיצא מפיו של תרמילאי ישראלי במנאלי: "הם (ההודים) פרימיטיבים ומלוכלכים, אבל באופן בלתי צפוי הם משרתים אותנו בצורה טובה, כמו שהערבים בשטחים עשו לפני שהחליטו להרים את הראש נגדנו". זאת ככל הנראה הצורה שבה ישראלים רואים את האחר, מה שמעביר אותנו לשאלה השנייה.

 

אמנם קשה להאמין שקיים מטייל שבאמת מתבטא באופן כה חריף בפרהסיה, אך אין ספק שמילותיו מתמצתות בצורה ישירה וכנה מחשבות שחולפות בראשם של רבים מן הפוקדים את תת-היבשת, בין אם בצורה מודעת ובין אם לאו.

 

אבל התחושות הללו אינם נחלתם הבלעדית של הישראלים. יש לציין כי אותה תחושת עליונות רווחת בקרב מבקרים מערביים רבים בהודו. במפגש הבין-תרבותי בין מזרח למערב האדם הלבן עדיין חושב שהוא יותר טוב, גם 60 שנה לאחר מיגור הקולוניאליזם בהודו. רבים מן "הישראלים המצויים" הם רק יותר ישירים, והרבה פחות מנומסים.

 

התרמילאי האלמוני שצוטט בעיתון מלמד אותנו בדרכו שלו אמיתות פשוטות על יחסי הכוחות: האחר (ההודי או הערבי, לצורך העניין) הוא נחות ופרימיטיבי, התפקיד שלו הוא פשוט ופונקציונאלי: הוא צריך לשרת את אלה שמעליו.

 

הדברים מסתבכים כשמשחק הכוחות הזה לובש צורה מעודנת וחשאית יותר. כשלא מדובר עוד בקולוניאליסט שולט ובמקומי נשלט, אלא בחבורת מטיילים בארץ זרה. הדיכוי שהפעילו הישראלים על המקומיים בהתנהגותם הגסה, מתוך תחושת העליונות שאותה אימצו אפילו באופן סמוי, גרם לשאר הנוסעים ברכבת לזוע באי נחת ולא לפצות פה.

 

האחר הופך לשקוף

החבורה הישראלית עולה אל הרכבת. היא אינה חמושה ב-M16. היא גם לא פותחת באש או מכוננת יחסי מסחר נצלניים. על פניו היא לא הגורם המדכא את האחר. והסיבה לכך פשוטה - מבחינתה, האחר אינו קיים כלל.

 

משוטט לו התייר המערבי בהודו ומתפעל מארמונותיה ומנהרותיה. נפעם מצבעיה, הוא מדלג בין הכפרים והערים במכונית ממוזגת או עם תרמיל באוטובוס תיירים. "מאוד אוהב את הודו", אומר שיכור מריחותיה. אבל את תושביה של הארץ הצפופה הזו, הוא אינו רואה, או שמא נכון יותר לומר - רואה דרכם.

 

באופן זה, בחרה הקבוצה הישראלית שנקלעה למפגש הבין תרבותי ברכבת לא לשנות את הרגליה, אלא להתעלם מהאחר, לא לראות אותו בשל הנחיתות שהיא מייחסת לו. האחר הפך לשקוף.

 

האישה שברכבת התקוממה והציפה את משחק הכוחות ששקע אל נבכי החשאיות והשתיקה. האם גם הנוסעים האחרים בארצכם, שהם כמותכם כאן - המיעוט, מתנהגים כך בארצכם? ואם הם אינם עושים זאת, מדוע אתם מרשים לעצמם לעשות כך בהודו?

 

תוהה אותה אישה, ברכבת הנוסעת מהרי ההימלאיה אל דלהי - במפגש הבין תרבותי הזה, הנערך בהודו, איזה צד הוא בעצם האחר? האם הישראלים בהתנשאותם, מצליחים להפוך גם כאן את האחר למיעוט?