נסים זאב: "מיעוט ססגוני פולש לעיר השכינה"
בשנים האחרונות היינו עדים לפעילויות מגמתיות מצד גורמים קיצונים, להפגין נוכחות של ציבור מסוים במוסדות ממלכתיים בירושלים. תחילה הגיע מאבקם לקיים מפגני גאווה אל משכן הכנסת, והדבר התאפשר בסיועם ובעידודם של ח"כים קולניים, שדרכם היא לתמוך ולקדם כל נושא אנטי-דתי. לאור הצלחות המפגינים ממשכן הכנסת, הרגישים ל"ציבור הגאה", הם קיבלו ביטחון לדרוש מצעדי גאווה בחוצות עיר הקודש.
ההתלהמות וההתלהבות של המארגנים גברה לאחר שובם מדי שנה ממצעדי גאווה ראוותניים בבירות שונות בעולם, שבאחת מהן אף התקבלה החלטה לקיום "מצעד גאווה" בשנה הבאה בירושלים. וכבר נעשו הכנות קדחתניות על-ידי "הציבור הגאה", אשר דרש בתוקף קיום מצעד דומה בעיר הקודש. את דרישותיהם ביססו בעזות מצח כביכול מכוח עיקרון זכויות היסוד ההומניטריות, המוכרות לפי המשפט הבינלאומי. אלא שההבדל היסודי, בין מה שנכון לערי הבירה בעולם ולגבי ירושלים, הינו מהותי ומחייב התייחסות מיוחדת.
ירושלים הינה עיר הקודש, הנחשבת כך על-ידי מיליארדי בני-אדם ברחבי העולם מכל אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות. לא בכדי היא מכונה גם בערבית "אל-קודס". כשם שלא יעלה על דעת ציבור הגאים האיטלקים לקיים מצעד גאווה בחוצות הוותיקן, להבדיל, כך אין להרשות ולהיעתר לדרישות הציבור הגאה בעניין זה. בנוסף, יש לזכור שמצעדי הגאווה בירושלים יפגעו באופן חמור בזכויות ההומניטריות וברגשותיהם של מרבית וכמעט כל תושבי ירושלים החרדית, דתית, מסורתית וגם חילונית.
ב"מצעדי גאווה" בירושלים יש משום פריצת מחסום משמעותי, ואין מקום לדרישות לקיים בעיר מצעדים ראוותניים ופרובוקטיביים. חשוב לזכור שציבור ה"גאים" בישראל אינו נמנה ברובו עם תושבי ירושלים; זהו מיעוט שולי וקולני. לכן, פלישתם הססגונית אל רחובות העיר הינה התרסה אידיאולוגית ספקנית, ולא מימוש נאיבי וצודק של זכויות הומניטריות.
ירושלים מהווה נכס לאומי והיסטורי חשוב של העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה שלו, מאז ימי דוד המלך ואף קודם לכן. לכן, צביונה היהודי-דתי של העיר אינו מוטל בספק זה אלפי שנים. כל ניסיון להפוך את ירושלים לעיר הלניסטית, בכל מצעד שיש בו כדי להזכיר מצעדים כפויים, ראוי לגנאי. ובכלל, בימים טרופים אלה, ירושלים אינה זקוקה לזעזועים אידיאולוגיים ופוליטיים מן הסוג הזה. יש לקוות שציבור ה"גאים" יגיע למסקנה שמאבקם חסר תוחלת וחסר טעם - והגיעה השעה לסיימו.
עיר הקודש היא ירושלים, עיר החוכמה, עיר האלוקים בה נבנה מקדש וקודשיו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", נכתב, "וכבוד ה' עליך זרח והלכו גויים לאורך". הניסיון לרמוס ברגל גסה את קדושתה של ירושלים נועד לזרוע מחלוקת בעיר שקטה, שלווה ומאוחדת. אני תפילה שהקב"ה יפקח את עיניהם של כל החשוכים ו"הנאורים" ההולכים בחשיכה, שיזכו לראות את אור האמת וללכת בו.
הכותב הוא רב וחבר-כנסת בסיעת ש"ס
מייק המל: "ירושלים השחורה קמה לתחייה"
אתמול עשתה הכנסת מעשה, אולי מעשה היסטורי: היא ביטלה את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, והקימה לתחייה את ירושלים הישנה: הקנאית והשחורה. זו גם ירושלים העצובה, שאינה יכולה ואולי חלילה אינה רוצה להיות בירתם של כלל אזרחי מדינת ישראל.
זה כמה שנים הולכת ירושלים ונגזלת מהציבור האזרחי, עד כדי כך שאולי כבר עברנו את נקודת האל-חזור. ירושלים, שעל שחרורה מהמצור במלחמת העצמאות לחמו תל-אביבים וירושלמים, חילונים כדתיים (וכן, גם גאים) שכם אל שכם, נגנבה מאיתנו בשנים האחרונות והפכה למעוז של שנאה לכל דבר נאור, פתוח, שיווני ואנושי.
שוב עלינו להילחם על ירושלים, אלא שהפעם זאת מלחמה על דמותה של העיר, וזאת מלחמתו של כל הציבור האזרחי במדינת ישראל. למען הסר ספק, מלחמתנו על הזכות לצעוד בגאווה בעיר הבירה אינה נושא "ירושלמי". זהו נושא לאומי, ערכי, שמשפיע על דמותה של המדינה כולה, על תרבותה, החינוך שילדיה מקבלים. זאת מלחמה על אופייה הדמוקרטי וצביונה הלאומי של ישראל, ולא רק מאבק של הקהילה ההומו-לסבית. זאת מלחמה על חופש הביטוי שלנו כאזרחים, על זכויותינו הבסיסיות כבני-אדם. זאת מלחמת תרבות, בה הפוליטיקאים הקטנים סוגרים דיל לבחירת נשיא המדינה על חשבון אזרחי המדינה.
ירושלים אינה קניין פרטי של קבוצה זאת או אחרת. קדושתה אינה פיקדון בידי מונופול של ממסד דתי זה או אחר. בין אם נצעד גאים ברחובות ירושלים ובין אם לא, ההחלטה אם ירושלים היא אכן בירת ישראל היא בידי כולנו. מעשה הנבלה החקיקתי של הכנסת הוא התעמרות של הרוב במיעוט, כזה שכל מי שערכי היסוד של החברה התרבותית והאנושית בראש מעייניו חייב להתנגד לו ולהוקיע אותו.
כשם שחובתה של משטרה במדינה דמוקרטית לשמור על הסדר הציבורי, תוך אבטחת זכותה של כל קבוצה אזרחית שומרת חוק להביע את דעתה, לייצג ולהציג את עצמה בכל מקום ובכל זמן, כך גם חובתו של המחוקק לדאוג להגנת המיעוט מפני שרירותו של הרוב הטכני. כעת, מחובתה של מפלגת העבודה להפעיל את אותו הסעיף המתנה שינוי חוקי יסוד בהסכמה של כל חברי הקואליציה, ולמנוע את קידומו של החוק. מחובתה של הכנסת להתעשת ולמנוע את המשך מעשה החקיקה, כדי להגן על שרידי הדמוקרטיה הישראלית. מחובתו של הציבור בישראל להילחם על הדמוקרטיה הישראלית. מחובתה של ההנהגה הפוליטית על שלל גווניה, מימין ומשמאל, לצאת בגלוי ובאומץ נגד האלימות והסחיטה החרדית. אין הבדל בין הסחיטה הפוליטית החרדית ואיומי האלימות נגד מצעד הגאווה לבין שריפת אטליזים לא כשרים, חסימת כבישים, אלימות וסחטנות כלכלית נגד חברות שאינן הולכות בתלם התכתיב הרבני.
חברי הקהילה ההומו-לסבית בירושלים ובכל מקום בארץ נלחמים על זכותם האנושית להיות מי שהם ולהתגאות במי שהם. להיות חברים שווי זכויות במרקם החברתי והאזרחי של מדינת ישראל. אכן, זו מלחמת הקיום שלנו כחברה נאורה, פתוחה ודמוקרטית כאן בארץ הזאת. וזוהי אולי הדקה התשעים במאבק על צביונה של החברה הישראלית כחברה המכבדת את כל גווניה, את כל מיעוטיה, וכל אדם באשר הוא אדם.
הכותב הוא יו"ר אגודת ההומואים והלסביות בישראל