אף פעם לא השתכרתי, לא קמתי במיטה זרה

אף פעם לא הייתי במועדון בתל אביב, לא עשיתי סקס מטורף בשירותים. יש לי חבר כמעט שלוש שנים. אני כל כך רגילה, שלעיתים זה גובל בשעמום. שיגרה רע רע... ואולי דווקא לא?

אני בחורה רגילה, לא חכמה מדי, לא זוהרת מדי – רגילה. אני קמה בבוקר, שותה נס ומעבירה את שארית היום בגעגועים למיטה. סיימתי בהצטיינות 12 שנות לימוד, הלכתי לצבא ועבדתי בתחנת דלק כחלק מפרויקט "עבודה מועדפת" של הצבא, היה כיף, תאמינו או לא. עברתי למרכז ונרשמתי ללימודים. אני מחזיקה עבודה בשיניים וחבר כבר כמעט שלוש שנים.

 

אף פעם לא הייתי במועדון בתל אביב, לא השתכרתי ולא התנסיתי בסמים, לא עשיתי סקס מטורף בשירותים ולא קמתי במיטה זרה. אני אני כל כך רגילה, שזה לעיתים גובל בשעמום. שיגרה רע רע... חבר שלי ואני מאוד אוהבים. גם הוא בחור די רגיל – לא מעשן, לא עושה סמים, לא שותה, לא מרבה לצאת. סטודנט עני, כמוני.

 

* * * *

ואז, פגשתי אותו באוניברסיטה, את הבחור. שאלתי אותו שאלה, והוא השיב לי בחיוך. חשבתי לעצמי שאולי זה לא סתם, הרי זה היום הראשון ללימודים, ושנינו נראים די תלושים, לבד.

 

היי, יש כאן הזדמנות לידידות מופלאה

התחלנו לדבר, סיפרתי לו על החבר שלי ועלי. הוא התעניין וסיפר חזרה, מאיפה, בן כמה ולמה דווקא ללמוד פה. אני אדם חברותי, באמת שכן, אבל המציאות היומיומית שלי הובילה לזה שלא הכרתי חברים, חברות, למעט הגבר איתו אני חולקת את מיטתי - ויש גבול כמה תשומת לב הוא יכול להעניק לי ויש גבול כמה תשומת לב אבקש ממנו, חשבתי לעצמי בעודי מתבוננת בבחור אוכל. היי, יש כאן הזדמנות לידידות מופלאה, ולמה לא, בעצם?

 

החודשים הבאים היו מדהימים. היינו מסיימים הרצאה, מחליפים רשמים ונכנסים לאחרת. בסוף יום לימודים הולכים לשתות קפה וממשיכים לפטפט, הכימיה היתה נהדרת, והחבר שלי שמח, כי סוף סוף היה לי עם מי לדבר ולמי לספר ואת מי לשאול. הלכנו לטייל סתם ככה בעיר לראות בגדים ולקנות נעליים. בתקופת הבחינות העברנו יחד לילות לבנים. לו לא היתה חברה – לא הבנתי למה. 

 

כשיותר ויותר אנשים תהו אם אנחנו מעבר לידידים מיהרנו שנינו להגן בחירוף נפש על הקשר שכל כך לא התאמצנו לבנות. הכל כל כך זרם, היה לנו פשוט כיף. הליכות יד ביד הפכו לנורמה. גם כשהכרתי בנות, חברות, הוא תפס אצלי מקום חשוב. הן הבריזו, ריכלו ובגדו בי, ואילו הוא תמיד נשאר לאסוף את השברים ולעודד כי "כל הבנות אותו דבר, עדיף רק חברים בנים".

 

הוא היה לי לאח. לא היה בי משהו שלא נתתי לו, ולא היה בו דבר שלא לקחתי. הוא מעולם לא שיקר, לא הסתיר ולא קימץ בכלום. הוא אהב אותי באמת ועשה למעני הכל.

 

מיהרתי לחבק אותו, אבל הוא לא החזיר חיבוק, נראה קר ועצוב

בוקר אחד הוא התרחק, כבר לא מיהר להחזיר טלפונים כרגיל וגם לא סמסים. כשהגעתי לפקולטה מיהרתי לחבק אותו, אבל הוא לא החזיר חיבוק, נראה קר ועצוב. כל הניסיונות להעלות חיוך על פניו עלו בתוהו, גם שיחה על לימודים היתה קשה וכבדה. לא רציתי לשאול מה קרה, קיוויתי שלמחרת זה ייעלם. אבל במקום זה הוא עצמו נעלם - לא בא ללימודים, לא ביום המחרת וגם לא כל השבוע.

 

החיוך נעלם בהדרגה גם ממני, כאילו מעולם לא היה. החבר שלי הביט בי בעצבות וניסה לעודד באלף מתנות, אבל אני רק רציתי אחת: את הידיד שלי בחזרה.

 

ידעתי מה קרה ולא רציתי לשמוע. גם הבחור ידע שעדיף שיחסוך זאת ממני: הוא ניסה להכיר אחרות, ראיתי איך הוא נותן צ'אנס לאלף טובות ממני. הן נגעו, חיבקו, צחקו איתו, והוא - כלום.

 

כשחשבתי שכבר אמות, ניגשתי להגיד לו שלום. הוא חייך, כאילו מתנצל שהביא עלינו את הגזירה. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה בלי למצמץ "אני מאוהב".

 

אלף פגיונות חדרו לי ללב. רציתי לא לבכות, לא בטוח שהצלחתי. "זו את, בך אני מאוהב", אמר.

 

אף פעם לא ידעתי להתאפר, גם חוש ללבוש מעולם לא פיתחתי. אני עוף זר ומוזר, בכל מקום שאליו אלך. ואף שגדלתי בעיר, תמיד סיווגו אותי כמי שבאה מהכפר. אני מאמינה בלהגיד את האמת, תמיד, ומתנהגת בטבעיות בכל סיטואציה. לא יודעת ולא רוצה להעמיד פנים, וגם לא מבינה למה. שומעת גלגל"צ בסוף שבוע באדיקות, ויש יותר יפות ממני, אני בטוחה, יותר רזות, יותר נשיות ויותר יותר. ובכל זאת, למה דווקא בי?

 

בשבוע שלאחר מכן גייסתי את כל כוחותיי והודעתי לו חגיגית שאחרי חודש בלעדיו ברור לי שאסור לנו לוותר, נתגבר על זה יחד ונצא מזה אפילו עוד יותר מחוזקים.

 

הוא צחק. "את תמימה", אמר לי. אבל אולי המחשבה של עוד קצת לידי גרמה לו להסכים. "כן, אוקיי, נעשה את זה בדרך שלך. ואם לא תצליחי, תבטיחי שתהיי רק שלי", אמר בקריצה עצובה.

 

החבר שלי, לזכותו ייאמר, היה יותר ריאלי. "אין סיכוי, תרדי מזה", קבע בהחלטיות.

 

"אבל למה?" שאלתי. "כל כך טוב לי כשהוא כאן", הוספתי. "הוא רק צריך בחורה", שיקרתי (גם לעצמי).

 

"את גורמת לו סבל", אמרו לי. "אגואיסטית", קראו לי. "אולי את זאת שמאוהבת בו?" היו ששאלו.

 

אבל לא, באמת שלא, אהבתי אותו בתור חבר, ידיד. ולמי שלא היה ידיד נפש כזה אף פעם לא אצליח להסביר את זה. ילדת סנדוויץ' בין ארבעה אחים ואחיות, שמעולם לא הצליחה להחליף עם אף אחד מהם מילה, מנסה לבנות את עצמה בכוחות עצמה, עובדת, שוכרת דירה ולומדת. אז כן, יש לי חבר, והתקשורת איתו מעולה, אבל אני כל כך צריכה ידיד!

  

* * * *

כמה מפתיע - לא הצלחתי. בסוף החלטנו להתרחק. אחרי שנה, הוא פגש מישהי מקסימה. הוא ממשיך "בכאילו" את חייו, ואני יודעת שקשה לו שאני שם כל כך קרובה, בלית ברירה. אני מתגעגעת, לא מסוגלת להגיד לו שלום, גם לעבור לידו זו משימה בלתי נסבלת. למה זה היה חייב להיגמר ככה? אני יודעת שיש קשרי ידידוּת בין נשים לגברים.

 

* * * *

פגשתי בחור, הוא מדהים ומצחיק וכיף לי איתו נורא, אני איתו כבר כמעט שלוש שנים. אתמול בהיתי בו, כמה זמן לא עשיתי את זה, ונפל לי האסימון. הסתובבתי אליו ואמרתי - "זה אני ואתה בייב, לנצח".

 

הוא חייך, לא מאוד מופתע.