10 הקללות האכזריות בהיסטוריה של הספורט

כמו המאמן שגזר על קבוצת כדורגל 100 שנה בלי גביע אירופה, כמו העז שעלתה לקבוצת בייסבול ב־62 שנה בלי תואר - וכמו הפסל שהפיל על עיר שלמה 20 שנה בלי אליפות. אגב, למצולמות אין קשר לכתבה. סייע בהכנת הכתבה: ערן סלע. הפריע בהכנת הכתבה: רם גלבוע

הזקן שדפק את בנפיקה

זה קרה בווינה, בחודש מאי 1990, כמה ימים לפני משחק גמר גביע אירופה לאלופות. בנפיקה ליסבון, קבוצת הפאר מפורטוגל, בדיוק נחתה בעיר לקראת משחק באצטדיון פראטר מול מילאן הגדולה של חוליט, ואן באסטן ורייקארד. עוד לפני שהספיקו לפרוק את המזוודות, ראשי המועדון מיהרו לחלקה היהודית שבבית הקברות המרכזי. שם, בין מאות המצבות, הם התייצבו מול הקבר של המאמן האגדי בלה גוטמן וביקשו סליחה. "ואם אפשר, סניור גוטמן", הוסיף נשיא בנפיקה, "אנא, הסר מאיתנו את הקללה".

 

גוטמן היה כנראה המאמן היהודי הגדול בכל הזמנים, ובטח המאמן הכי גדול בתולדות בנפיקה: ב־1961 הוא הוביל את הקבוצה, שאף אחד מחוץ לפורטוגל לא הכיר עד אז, לזכייה ראשונה והיסטורית בגביע אירופה עם ניצחון דרמטי 2:3 על ברצלונה. אחרי שנה בנפיקה עשתה את זה שוב, הפעם מול ריאל מדריד הכבירה של די־סטפנו ופושקאש, עם ניצחון ענק (3:5) בגמר.

 

אם הניצחון על ברצלונה היה הפתעה, הרי שהזכייה בגביע מול ריאל נתפסה ממש כאירוע על־טבעי. ריאל של אז נחשבת עד היום לקבוצת הכדורגל הטובה ביותר בכל הזמנים, והשכר של כל שחקני בנפיקה באותם ימים לא הגיע לשכרו של המגן הימני שלה. אבל זה לא הספיק לה מול הכדורגל ההתקפי המבריק של גוטמן. אחרי הניצחון הזה כבר לא היה ספק: נכון ל־1962 הוא היה מאמן הכדורגל הטוב בעולם.

 

אחרי החזרה לליסבון, אחרי החגיגות והקרנבלים, גוטמן ניגש לנשיא בנפיקה וביקש בונוס על ההישג. הנשיא, ד"ר אנטוניו קרלוס קבראל, הביט בו וענה בלי להתבלבל: "אין מצב. בונוס לא מופיע בחוזה שלך". "אם ככה", ענה המאמן, "אני מתפטר. ומעכשיו יעברו עוד 100 שנה עד שבנפיקה תזכה שוב בגביע אירופה".

 

כמו שקורה בדרך כלל עם נבואות זעם, גם לזאת אף אחד לא התייחס ברצינות. אחרי הכל, בנפיקה היתה אלופת אירופה ואחת הקבוצות הטובות בעולם. אבל תוך שנה התחילו האוהדים וחברי ההנהלה לחשוש ש"הקללה של הזקן", כפי שקוראים לה מאז, היא עניין רציני: ב־1963 הגיעה בנפיקה שוב לגמר, והפסידה 2:1 למילאן. בגמר הבא שלה, ב־65', היא הפסידה לאינטר.

 

בליסבון נכנסו ללחץ. כדי להסיר את הקללה הם הזעיקו את גוטמן מאורוגוואי, שם אימן את פניארול, אבל אפילו הוא לא הצליח להסיר את הכישוף של עצמו. עונת הקאמבק שלו הסתיימה בתבוסה 5:1 למנצ'סטר יונייטד ברבע הגמר, ואחריה הוא פוטר.

 

תמונה לא קשורה 1

 

מאז 62', השנה שבה זכתה בגביע האלופות השני והאחרון שלה, בנפיקה הגיעה לא פחות מחמש פעמים נוספות לגמר האירופי - והפסידה בכולן. אף קבוצה אחרת בהיסטוריה לא הפסידה כל כך הרבה גמרים ברציפות. ומה שמוזר הוא שחלק מההפסדים היו מהסוג שאושיות כדורגל ישראליות מכנות "לא מחויבי המציאות": ב־68', למשל, בנפיקה היתה פייבוריטית מול מנצ'סטר יונייטד, אבל הפסידה 4:1 לקבוצה של מאט באזבי, בובי צ'רלטון וג'ורג' בסט. 20 שנה מאוחר יותר ושבע שנים אחרי שבלה גוטמן הלך לעולמו, היא הגיעה לגמר מול איינדהובן הסתמית וסיימה 120 דקות נטולות שערים בדו־קרב פנדלים. 11 הבעיטות הראשונות נכנסו, עד שרוחו של גוטמן הסיטה את הרגל של המגן אנטוניו ולוסו - והכדור ברח החוצה יחד עם הגביע.

 

בשנת 90', כשהקבוצה הצליחה להעפיל שוב לגמר, החליטו נשיא המועדון וסגניו שהגיע הזמן להתחנן לסליחה מול הקבר ההוא בווינה. זה לא עזר: השחור של גוטמן היה חזק מדי, ופרנק רייקארד הבקיע את השער היחיד באותו גמר. מילאן ניצחה את בנפיקה 0:1, והמאמן המנוח התגלגל בקברו מרוב צחוק. לפי החישוב שלו, לבנפיקה יהיה שוב סיכוי לזכות בגביע אירופה ב־2062. לא שנייה קודם.

 

פרשת העז היוונית

ב־1945 שיחקה שיקאגו קאבס מול דטרויט טייגרס ב"וורלד סיריס", אליפות הבייסבול האמריקאית. בילי סיאניס, מהגר יווני בעל טברנה צנועה בשיקאגו, רכש שני כרטיסים ב־7.20 דולר החתיכה למשחק מספר ארבע. כרטיס אחד היה בשבילו. השני היה מיועד לעז שלו, מרפי.

 

בהתחלה הכל עבר חלק. הסדרנים בריגלי פילד חשבו שעז על הטריבונה היא קוריוז משעשע, ונתנו לשניים לצעוד על הדשא לפני המשחק לקול צהלות הקהל. אבל אז הגיע איזה סדרן נודניק עם הטיעון שפה זה לא חנות חיות, וביקש מסיאניס להוציא את העז מהאצטדיון. סיאניס חטף את הג'ננה. הוא הרים צעקות, סירב להתחפף והתיישב עם העז ביציע, מה שלא מצא חן בעיני הצופים האחרים באותה שורה. הם התלוננו שהעיזה מסריחה והזעיקו את האחראי על האבטחה, אחד אנדי פריין. ההוא מצא פתרון מקורי לסיטואציה: הוא הרשה לסיאניס להשאיר את החברה שלו במקומה בתנאי שהיא תאכל את הכרטיס. לצער כולם, מרפי לא היתה בקטע. בשלב הזה החליט הבעלים של הקאבס פיליפ נייט שגם לו יש מילה בעניין, והורה באופן חד־משמעי לנפנף מהאצטדיון את היווני שהעז להגיע עם עז.

 

סיאניס, יווני טוב וחם מזג, לא מחל על עלבונה של העז. מהיום והלאה, הוא הכריז, הקאבס לא תזכה יותר באף תואר ואפילו לא תשחק בוורלד סרייס. קילל - והיגר בחזרה מארה"ב ליוון, מדינה שרוחשת כבוד לעזים.

 

הקאבס הפסידה בסופו של דבר במשחק הרביעי, ובסדרה כולה. כשסיאניס שמע על זה הוא מיהר לשלוח טלגרמה לריגלי פילד, שבה שאל: "מי מסריח עכשיו?". אבל מה שבאמת יפה בסיפור הזה הוא שמאז מחזיקה הקאבס בשיא ההפסדים של ליגת הבייסבול: 62 שנה ברציפות בלי אליפות או השתתפות בוורלד סרייס.

 

סיאניס עצמו מת בשנת 70', אבל בן אחיו אמר ממש לאחרונה שהקללה תוסר רק כשהנהלת הקאבס תפגין חיבה אמיתית לעזים ותאפשר את כניסתן לאצטדיון. לא כתרגיל שיווקי, חלילה, אלא מאהבת אמת.

 

מגזין אחד, 913 מקוללים

"ספורטס אילוסטרייטד" הוא הרבה יותר מאשר מגזין הספורט המוביל בארה"ב: השבועון, שמופץ מאז 1954, הפך את הספורט לחלק בלתי נפרד מההוויה החברתית באמריקה. אבל מה, באופן בלתי מוסבר, רבים מהספורטאים שהצטלמו לעמוד השער שלו סבלו אחר כך מחוסר מזל קיצוני.

 

קחו לדוגמה את אדי מת'יוס, הכוכב של מילווקי ברייבס שהופיע בשער הגיליון הראשון: הוא נפצע בידו שבוע אחרי יציאת העיתון והחמיץ שבעה משחקים. גולשת הסקי ג'יל קימונט, שצולמה לשער שנה אחריו, התנגשה בעץ במהלך אימון והפכה למשותקת מהצוואר ומטה. ב־57' הופיעה בשער קבוצת האוניברסיטה של אוקלהומה, ששברה את שיא הניצחונות של ליגת הפוטבול של הקולג'ים, כשמעליה הכותרת "למה אוקלהומה היא בלתי מנוצחת"; במשחק הראשון אחרי יציאת הגיליון היא הפסידה לקבוצה הבינונית של נוטרה־דאם.

 

רגע, יש עוד. ב־58' אייש את השער נהג המירוצים פאט או'קונור, לקראת מירוץ אינדי 500. כמה ימים מאוחר יותר הוא נהרג במירוץ. בפברואר 61' הופיעה בשער מחליקת הקרח לורנס אואן, לצד הכיתוב "מחליקת הקרח המבריקה ביותר של אמריקה". אחרי יומיים היא נהרגה עם שאר חברי הנבחרת האמריקאית בתאונת מטוס. הקליוולנד אינדיאנס, שזכו באפריל 87' לשער אחרי 86 ניצחונות בעונת 86', סיימו את העונה הבאה עם 101 הפסדים. בנובמבר של אותה שנה כיכב בשער שחקן הפוטבול צ'רלס תומפסון. שנה וחצי מאוחר יותר הוא כיכב בו שוב - הפעם כפות באזיקים, אחרי שנכלא על סחר בקוקאין.

 

תמונה לא קשורה 2

 

בשנת 2002, כשכוכב הפוטבול קורט וורנר סירב להצטלם, מחשש שהקללה תנחת גם עליו, יצא המגזין עם שער ייחודי: חתול שחור. הכותרת היתה "השער שאף אחד לא רוצה להופיע בו - האם הקללה אמיתית?". הכתבה המרכזית בדקה מה קרה לאנשים שהופיעו ב־2,456 השערים מאז הגיליון הראשון. התשובה היתה ש־913 מהם, כלומר יותר מ־37 אחוז, אכן קוללו בצורה כזאת או אחרת. בבדיקה מקיפה יותר התברר כי מי שסבלו הכי הרבה מהקללה היו שחקני גולף, ואחריהם טניסאים. המתאגרפים לעומתם יצאו מהעניין בזול: רק 16 אחוז מהם קוללו.

 

אגב, למקרה שתהיתם: קורט וורנר והקבוצה שלו, סנט לואיס ראמס, ניצחו בשני המשחקים הבאים אחרי אותו גיליון וזכו באליפות.

 

איך למכור שחקן ולהפסיד 84 שנים

ב־28 באוקטובר 2004 ניצחה הבוסטון רד־סוקס את סנט לואיס קרדינלס 0:4 וזכתה בוורלד סרייס. חובבי בייסבול רבים ראו בזה את הניצחון הכי מפתיע בתולדות הענף, ואפשר להבין למה: ב־84 השנים שקדמו לו, הרד־סוקס לא לקחה אליפות. וזה לא שהיא היתה קבוצה כל כך גרועה. זה שהוטלה עליה קללה ששמה לה רגל בכל פעם שהיא כמעט הגיעה לשוקת.

 

הסיפור הוא כזה: עד שנת 1920 היתה הרד־סוקס אחת הקבוצות המצליחות ביותר בבייסבול, עם חמישה תארים מתוך ה־15 הראשונים של הוורלד סרייס. אבל אז היא החליטה למכור את הכוכב הגדול ביותר בתולדותיה, בייב "הבמבינו" רות', לניו יורק יאנקיז. הבעלים של הקבוצה, הארי פרייזר, פשוט החליט שהוא צריך קצת כסף בשביל לממן הפקת מיוזיקל כושל בברודווי, ומכר את הסמל שלו. האוהדים התחרפנו, השמיים רעדו, ומאי שם נגזרה הגזירה: הרד־סוקס נידונה לעשרות שנים של כישלון.

 

בשנים הבאות הגיעה הקבוצה ארבע פעמים לסדרת הגמר, והפסידה בכולן בשבעה משחקים. מאידך, היאנקיז - שעד 1920 היתה הלוזרית של עולם הבייסבול ולא הגיעה מעולם לסדרת הגמר - הספיקה מאז אותו אירוע להגיע ל־39 סדרות ולזכות בתואר 26 פעמים.

 

במשך השנים רקחו אוהדי הרד־סוקס בערך אלף מזימות במטרה להסיר את "קללת הבמבינו". היו שנסעו לנפאל, אחרים שרפו כובע של היאנקיז למרגלות האוורסט, ומישהו אפילו הניח כובע של הרד־סוקס על פסגתו. שום דבר לא עבד. דורות של אמריקאים חיו ומתו בידיעה שבוסטון לא תזכה עוד לעולם בתואר - עד שלפני שלוש שנים משהו השתחרר.

 

כראוי לקללות, גם לזאת היה אפיל מיסטי: הרד־סוקס ניצחה את הקבוצה השנואה מניו יורק, אחרי שזאת כבר הובילה 0:3 בסדרת הגמר. זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הוורלד סרייס שקבוצה ניצחה אחרי שכבר היתה בפיגור כזה. את ההשתוללות שהיתה ליד האצטדיון בבוסטון אפשר להשוות רק למה שהלך בכיכר מלכי ישראל כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון.

 

למה לא מומלץ לרמות רופא אליל

אתם בטח חושבים שנבחרת אוסטרליה העפילה למונדיאל האחרון בגרמניה בזכות השוער מארק שוורצר, הפנדל המוצלח של ג'ון אלויסי והמאמן ההולנדי הערמומי חוס הידיניק. ובכן, אין לכם מושג מהחיים שלכם. האחראי האמיתי לניצחון הדרמטי על אורוגוואי בפלייאוף הוא הקומיקאי ג'ון ספרן.

 

הסיפור מתחיל ב־1969, כשה"סוקרוז" של אוסטרליה שיחקו בשלב המוקדם מול רודזיה (כיום זימבאבווה), ובגלל הטיסות הארוכות והעלות הגבוהה הוחלט שהמשחקים ייערכו במוזמביק. אחרי ששני משחקים הסתיימו בתיקו ולפני משחק ההכרעה, השחקנים האוסטרלים שמעו על רופא אליל מקומי שיכול לעזור להם לנצח. בשעת לילה מאוחרת הגיע המכשף לאצטדיון, טמן כמה עצמות ליד אחד השערים וקילל את נבחרת רודזיה.

 

הקללה עבדה: אוסטרליה ניצחה 1:3, והעפילה לשלב ההכרעה על הכרטיס למונדיאל מול ישראל. הבעיה היתה שהדוקטור דרש אלף דולר תמורת העבודה שלו, והשחקנים סירבו בטענה שאין להם סכום כזה. מאוחר יותר סיפר שחקן הנבחרת ג'וני וורן שהמכשף איים להפוך את הקללה לצד האוסטרלי אם לא ישלמו לו, אבל אף אחד לא קנה את זה. הזלזול עלה ביוקר לאוסטרלים, שהפסידו את הכרטיס למקסיקו מול נבחרת ישראל של גיורא שפיגל ומוטל'ה שפיגלר.

 

ב־74' העפילה אוסטרליה למונדיאל בגרמניה, אבל הפסידה בכל שלושת המשחקים שלה. העניין המשיך להסתבך עם השנים, כשב־97' היא שוב הפסידה בדו־קרב מול איראן. למעשה, האוהדים האוסטרלים כבר חגגו את העלייה למונדיאל בצרפת כשהנבחרת שלהם הוליכה 0:2 בגומלין בסידני, אבל אז הבקיעו הפרסים צמד מהיר ועלו בזכות שערי החוץ. גם ב־2001 הגיעה אוסטרליה עד לבאר ולא זכתה לקחת ממנה שלוק, אחרי שניצחה את אורוגוואי 0:2 במשחק הבית אבל הובסה 3:0 במשחק הגומלין במונטווידאו.

 

אחרי הנפילה מול אורוגוואי חשף ג'וני וורן את הסיפור על הקללה בתוכנית הטלוויזיה של ג'ון ספרן, שמצידו החליט להפוך לאורלי וילנאי־פדרבוש: הקומיקאי נסע למוזמביק וגילה שרופא האליל המקורי מת מזמן. במקומו הוא מצא מכשף חי, לקח אותו לאצטדיון וביקש ממנו להסיר את הקללה.

 

"הוא הושיב אותי ואת ג'וני וורן בעיגול האמצע, שחט תרנגולת והתיז עלינו את דמה", סיפר ספרן. "כשחזרנו לאוסטרליה נסענו ישר לאצטדיון ושטפנו את עצמנו עם תערובת מסריחה של טיט שהמכשף נתן לנו". וראו זה פלא, כל ההתפלשות הזאת ברפש ודם עשתה את העבודה. אוסטרליה ניצחה את אורוגוואי בדו־קרב פנדלים מורט עצבים, וג'ון ספרן ייזכר לנצח בדברי הימים של הכדורגל האוסטרלי.

 

ולמה לא רצוי לעצבן צוענים

בשנת 1906 הוחלט להעביר את מועדון הכדורגל ברמינגהאם סיטי, שנוסד כ־20 שנה קודם לכן, לאצטדיון חדש בשם סיינט אנדרוז. כולם נורא שמחו, חוץ משבט צועני שגר באותה חלקה שעליה הוקם המועדון. בתגובה החליטו בני השבט לעשות את מה שצוענים עושים הכי טוב: להטיל קללה. 100 שנה, הם אמרו, הקבוצה החצופה הזאת לא תנצח. לפחות לא במשחקים שווים.

 

ואכן, ברמינגהאם שיחקה מאז בעיקר בליגות הנמוכות, חוץ מגיחה חד־פעמית לליגה הבכירה. הזכייה היחידה שלה היתה בגביע הליגה, לא בדיוק משהו להתגאות בו לפני הדודים. וזה כאב במיוחד לנוכח העובדה שהמועדון השני של העיר, אסטון וילה, זכה בינתיים באליפויות, בגביעים ואפילו בגביע אירופה לאלופות.

 

אצטדיון סיינט אנדרוז נפגע מהפגזות במהלך מלחמת העולם השנייה, והיציע המרכזי שלו נשרף. זה לא שינה את המצב. גם ניסיונות אקזוטיים להסיר את הקללה נכשלו, כולל הפעם ההיא שהמנג'ר לשעבר בארי פריי השתין בכל אחת מארבע פינות המגרש בזמן שמנג'ר אחר, רון סונדרס, הצמיד קמעות לעמודי התאורה. רק בשנה שעברה נשמו האוהדים המיוסרים של ברמינגהאם לרווחה: 100 השנים המקוללות תמו. חבל רק שהשחקנים עוד לא שמעו על זה.

 

עיר ללא תארים

גמר האן.בי.איי של שנת 1983 היה שעתה היפה ביותר של פילדלפיה 76', ושיאה של עונה מדהימה. עם מוזס מלון ודוקטור ג'יי בהרכב, פילדלפיה רצה אז אל הפסגה כשהיא מותירה מאחוריה אדמה חרוכה. היא אפילו דרכה על הלייקרס עם סוויפ של 0:4 בדרך לאליפות השנייה בתולדותיה, ולאחד הקמפיינים המרשימים בתולדות הליגה.

 

אבל זאת היתה הפעם האחרונה שחגגו בפילדלפיה - לא רק בקבוצה אלא בעיר כולה - תואר אליפות. למה? בגלל בניין, זה למה.

 

פסלו של ויליאם פן, מייסד פנסילווניה, משקיף על העיר פילדלפיה מגג בניין העירייה. במשך שנים, למרות ששום חוק רשמי לא נחקק בעניין, יזמים מקומיים נמנעו מלבנות בניינים שיאפילו בגובהם על הפסל. עד 1987, כשנחנך גורד השחקים "ליברטי פלייס" והופר ההסכם הג'נטלמני: הבניין החדש, שהתנשא לגובה של 288 מטר, גימד את הפסל של פן והסתיר לו את העיר שייסד. מאז, מאמינים רבים מאוהדי הספורט בפילי, רובצת על העיר הקללה של בילי פן.

 

תאמינו למי שאתם רוצים, עם העובדות אי אפשר להתווכח: אף אחת מארבע הקבוצות המקצועניות של פילדלפיה לא זכתה מאז 87' באליפות כלשהי. לא בבייסבול, לא בפוטבול, לא בהוקי ובטח שלא בכדורסל. הסיקסרז הגדילו לעשות כשקבעו שיא שלילי ובמשך שש עונות רצופות הפסידו בכל שנה ביותר משחקים. הקללה של פן שלחה גרורות גם לליגות הקולג'ים, למירוצי הסוסים, לאן לא. יש אפילו מי שטוען, ברצינות, שגם מותו של שחקן האיגלז ג'רום בראון בתאונת דרכים ב־92' הוא תוצאה של הקללה.

 

בניסיון גמלוני לפייס את האב המייסד, דאגו בפילדלפיה להלביש את הפסל במדי הקבוצות העירוניות לפני משחקים חשובים. פעם אפילו תקעו לו כדורסל ביד, אבל פן העקשן סירב להתרשם. עכשיו נשאר רק לראות מתי האוהדים יציעו לעשות את הדבר המתבקש, ולפוצץ את הליברטי פלייס לקיבינימט.

 

קללת הגביע הקדוש

הניו יורק ריינג'רס היא אחת מקבוצות ההוקי הוותיקות ביותר בליגת ה־NHL, ואחת מה"אוריג'ינל סיקס", שש הקבוצות המקוריות ששיחקו בליגת ההוקי המקצועני מאז הקמתה. ובכל זאת, מאז 1940 ובמשך לא פחות מ־54 שנים, היא נכשלה פעם אחר פעם בניסיון לזכות בגביע סטנלי (או כפי שקוראים לזה בענפי ספורט אמיתיים, אליפות). עד לאותה שנה היא מילאה אולמות בקביעות וזכתה באליפות שלוש פעמים - ב־1928, 33' ו־40'. אבל אז משהו השתבש, והנאחס שרדף את הקבוצה מאז ועד אמצע שנות ה־90 לא הותיר ספק בליבם של האוהדים: על הריינג'רס רובצת קללה.

 

האליפות של 1940 היתה שמחה כפולה לריינג'רס. הקבוצה חגגה עם גביע סטנלי, והנהלת המדיסון סקוור גרדן - האצטדיון שהיה הבית של הריינג'רס מאז הקמתה - סיימה לשלם את המשכנתה שנלקחה כנגד בנייתו 15 שנה קודם לכן. באקט טקסי החליטו בעלי הגרדן לשרוף את שטר המשכנתה שנפרע בתוך הגביע, המעוצב כקערה רחבה. זה לא היה חכם.

 

גביע סטנלי, שקדם לליגה עצמה, נוצר בסוף המאה ה־19. בניגוד לגביעים של הליגות המקצועניות האחרות בארה"ב, לא יצקו העתקים שלו מדי שנה: הוא פשוט עבר מאלופה אחת לשנייה (עד 1963, כשיצרו לו העתק והמקור נשלח למוזיאון ה־NHL). מבחינת אוהדי ההוקי באמריקה, הצתת אש בתוך הגביע ההיסטורי היתה מעשה ברברי שלא ייסלח - וחילול קודש שעלה לריינג'רס ביוקר.

 

תמונה ממש לא קשורה 3

 

הסבר אפשרי אחר לקללת הריינג'רס מוביל לטיפוס בשם מרווין דוטון, מאמן קבוצת ההוקי המקורית של ניו יורק, האמריקנס. זאת היתה קבוצה צנועה ודלת אמצעים יחסית לריינג'רס, שקרסה ערב מלחמת העולם השנייה, כשרבים מהשחקנים שלה גויסו לצבא. דוטון טען אז שאנשי הריינג'רס בחשו בקלחת ושכנעו את הנהלת הליגה לסגור את הקבוצה שלו, ונשבע שהריינג'רס לא ייקחו אליפות כל עוד הוא חי - נבואה שהתגשמה במלואה. דוטון נפטר ב־1987, וחלפו עוד שבע שנים לפני שהריינג'רס זכו לחבק שוב את גביע סטנלי.  הפעם הם כבר לא שרפו בו כלום.

 

כתונת הפסים הקטלנית

יחסית לחולצה המנוקדת של הטור דה־פראנס, שהראנו לכם בחודש שעבר, אין ספק שחולצת הפסים של רוכבי האופניים פחות מגעילה. מצד שני, תחליטו אתם מה עדיף: חולצה מכוערת או קללה קטלנית.

 

החולצה המעוטרת בחמישה פסים בצבעי הקשת - הבה נחסוך מעצמנו את הבדיחות המתבקשות - מוענקת לאלופי העולם בקטגוריות רכיבה שונות, ממירוצי מסלול ועד BMX. אבל ההיסטוריה של ענף האופניים מלאה בסיפורים על רוכבים שחטפו מקרה קשה במיוחד של קארמה דפוקה דווקא אחרי שזכו בחולצה הנכספת.

 

אחד הראשונים שנפלו קורבן לקללת החולצה המפוספסת היה הרוכב הבריטי האגדי טום סימפסון, שב־1965 הפך לבריטי הראשון שזכה באליפות העולם ברכיבת כביש. שנה אחר כך העניינים התחילו להשתבש: סימפסון שבר רגל בתאונת סקי והחמיץ את רוב המירוצים של העונה. כשחזר לפעילות, הוא נראה קצת להוט מדי לפצות את עצמו ואת מעריציו על העונה שאיבד. ביולי 1967, בעודו מדווש בקטע ה־13 של הטור דה פראנס, הוא מת במפתיע מאפיסת כוחות. טוב, וגם קצת מתערובת קטלנית של אמפטמינים ואלכוהול שנמצאה בדמו.

 

ב־1971 אכל אותה הבלגי ז'אן פייר מונסרה, שנחשב עד היום לאחד הרוכבים המוכשרים ביותר בכל הזמנים, ומי שהפך בגיל 22 לאלוף העולם הצעיר ביותר אי פעם ברכיבת כביש. זמן קצר אחרי שזכה בתואר, בעודו לבוש בחולצת הפסים המפורסמת, פגעה בו מכונית במהלך מירוץ והוא מת במקום.

 

החלל האחרון שהפילה קללת החולצה היה איזאק גאלבז מספרד, רוכב מסלול וכביש שזכה באליפות העולם ברכיבת מסלול באולמות סגורים שנערכה במדיסון סקוור גרדן ב־2006. מאוחר יותר באותה שנה השתתף גאלבז במירוץ בן שישה ימים בבלגיה. הוא לבש את חולצת האליפות כשהתנגש ברוכב אחר בתאונה מחרידה, ומת בדרך לבית החולים.

 

קללת החולצה מיוחסת גם להסתבכויות של רוכבים רבים בפרשיות סמים, כשהמקרים המפורסמים ביותר הם של לורן בושארד הצרפתי (שהודח מהטור של 1998) והבריטי דיוויד מילר (שאיבד את האליפות ואת החולצה ב־2004, וחטף קנס והשעיה לשנתיים אחרי שהודה בשימוש בסמים). אם כי יש להודות שזה עדיף מלהתפגר כשאתה לובש את דגל הגאווה.

 

הרב כדורי 7, בית"ר ירושלים 0

בשנות ה־90 היתה בית"ר ירושלים הקבוצה של המדינה. כלומר, לא רק שהיו לה אוהדים מחוץ לחומות דוד, היא גם הפכה באותן שנים לקבוצה הכי טובה בישראל. זה קרה דווקא אחרי תקופה קשה שכללה ירידה כואבת לליגה השנייה - תקופה שהסתיימה כשאוחנה חזר מאירופה, העלה את הקבוצה בחזרה לליגה הבכירה וסחף אותה לאליפות מדהימה ב־93'. אחר כך באו עוד שתי אליפויות רצופות, ב־97' וב־98'. בשנת 2000, עם בואו של איש העסקים גד זאבי לבית"ר, נדמה שגם התסבוכות הניהוליות שכמעט הביאו לקריסתה הכלכלית עומדות להסתיים.

 

לרגל העידן החדש הוחלט לערוך באצטדיון טדי טקס מפואר, שבמהלכו יוצגו המאמן החדש (אלי גוטמן) ושחקני הרכש הטריים (ביניהם ג'ובאני רוסו), שזאבי שפך מיליונים על הבאתם. 15 אלף אוהדים צהובים התכוננו לאירוע, שהיה אמור לחתום שנים של חובות למס הכנסה, עיקולים, צ'קים חוזרים וחוזים שנחתמו על מפיות - אבל אז התברר שהמועד המתוכנן נופל על ט' באב. כמה רבנים נזעמים פנו לגד זאבי ולראשי הקבוצה בדרישה לדחות את הטקס למועד אחר, אבל קיבלו שלילי בזנ"ט.

 

כמה ימים אחרי הטקס התחילה שמועה אפלה לתפוס תאוצה בקרב האוהדים: הרב כדורי, זקן המקובלים, הטיל על בית"ר את קללת שבע השנים הרעות. בהתחלה היה קשה להאמין, כי בית"ר פתחה מצוין את עונת 1־2000. בהמשך זה כבר נשמע יותר סביר, כשהאוהדים גרמו לגוטמן לפרוש בכעס באמצע העונה. ובסוף זה נשמע הגיוני לגמרי: בית"ר קרסה ולא זכתה באליפות.

 

בשנים הבאות המשיכה בית"ר לעשות קולות של מקוללת, כשהנהלות ומאמנים ושחקנים באו והלכו במהירות שיא - ואליפויות נאדה. אפילו לפני כשנתיים, כשארקדי גאידמק הביא את לואיס פרננדז ושחקני חיזוק מכל העולם, היא לא זכתה באליפות. אם בעונה הנוכחית כל זה השתנה, זה לא בגלל טוטו תמוז, יוסי מזרחי או אפילו הג'ובות של ארקדי: פשוט בעונה הזאת הסתיימו שבע השנים של הקללה. ואם בבית"ר רוצים להמשיך ככה גם בעונה הבאה, כדאי שיתנהגו יפה ב־ט' באב הקרוב.