ניסיתי להתעלם מהדפיקות שנשמעו על הדלת ולהתרכז בדברי המרואיין שמעבר לקו, אך הדפיקות לא פסקו במשך דקות ארוכות. התנצלתי, עזבתי את עמדת המחשב ופתחתי את הדלת. חברה מבניין סמוך עמדה שם, אוחזת את בנה בן השנה בידיה.
"תעשי לי טובה, מלי, יש לי תור לרופא שיניים והמטפלת הבריזה לי. את יכולה להשגיח עליו במשך שעה?". הרגשתי כמו עכבר במלכודת. "אני מצטערת מאוד, אבל לא. אני לא יכולה לשמור על הבן שלך, כי אני עובדת עכשיו", הייתי חייבת לענות לה.
היא שלחה בי מבט משפד, על אף מילות ההתנצלות שלי. "תביני, אני אמנם נמצאת בבית, אבל בעצם, אני עובדת ומכינה כתבה. כלומר זה נחשב כאילו שאני לא בבית", התפלספתי מעט.
"אבל את כן בבית!", היא כועסת? אני סוגרת את הדלת וחוזרת לעבודה. יודעת שאפילו לטיפול בצרכי הבית אני לא מתפנה בבוקר. במקרר סיר המכיל בתוכו ארוחת צהריים. דאגתי לבשל מבעוד מועד בליל אמש. כמו כל אם עובדת, גם אני חייבת להתארגן באופן בו בני הבית יקבלו את כל צרכיהם.
"זה לא נקרא שאמא שלך עובדת"
כמה שעות מאוחר יותר, הייתי עדה לשיחת חברים שהתנהלה בחדר הבנים. עברתי דרך החדר לחצר האחורית, וראיתי אותם יושבים שם: אברהם, יונתן וחיים הבן שלי.
"איזה כיף לך שאמא שלך בבית בצהריים. אמא שלי בעבודה עד שלוש. בעירייה, שם היא עובדת, לא מרשים לה לצאת דקה קודם", אמר אברהם.
"ואמא שלי עובדת עד חמש. היא יועצת מס", הוסיף יונתן. "אפשר להשתגע מהבוס שלה". "מה זה יועצת מס?", התעניין חיים הבן שלי, אבל יונתן לא הסביר, כי אברהם מיהר לומר: "אני לא מבין איך יכול להיות שאמא שלך עובדת והיא גם בבית".
"אמא שלי עיתונאית", השיב חיים בחשיבות, כשצליל גאווה בקולו. "היא כותבת בעיתון שאתם קונים לשבת". "אבל היא בבית!", קראו שני החברים בנשימה אחת. "האמהות שלנו עובדות ויוצאות מהבית. זה לא נקרא שאמא שלך עובדת, כי היא כל הזמן בבית". כמעט והתפוצצתי.
השיא אירע הבוקר. קמתי בשעה חמש, כשהשמש בקושי הפציעה, כדי לסיים כתבה שהיה עלי להגיש כבר אתמול. עבדתי עד שבע בבוקר ובשבע התפניתי להוציא את הילדים מן הבית. בשמונה וחצי חזרתי למחשב. אפילו כוס קפה לא הרשיתי לעצמי לשתות. אני חייבת לסיים. לפעמים המיטות בחדר הילדים עדיין פתוחות. הכביסה מחכה. רק בארבע, כ"שאחזור" מן העבודה, אתפנה לעבודות הבית.
הכירו את העבודה שלי
זוהי ההזדמנות שלי להסביר לכל המתעניינים / תוהים / לועגים / מצליפים חסרי הבנה, הטוענים כי עבודה עיתונאית מהבית אינה משרה מלאה. הקדישו נא רפרוף עין קצר על השורות הבאות. ואני לא מדברת על פרי-לאנס - עיתונאי העובד כעצמאי, כותב בזמנו החופשי כרצונו ואינו מחויב להספקים ולכמויות.
כעיתונאית קבועה בעיתון שבועי מכובד במגזר אליו אני משתייכת, עלי להגיש כתבה מדי שבוע, ובנוסף לכתבה, באחריותי כתיבת מדור בנושאי משפחה והורות.
כתבה מהסוג אותו עלי להגיש לידיעת הציבור, כוללת מספר שלבים: למצוא נושא לכתבה ולעדכן את העורך. לאחר מציאת הנושא, לראיין את מושא הכתבה, לתחקר, להתקשר לאין ספור אנשים ולאמת את הדברים, לכתוב את הכתבה, לתקן את הדרוש תיקון בסבלנות ולשלוח לעורך (ולפעמים העורך דורש עבודה נוספת).
ואם מדובר בכתבת תחקיר או כתבה על תופעה, מספר המרואיינים קופץ מאחד לחמש. תכפילו את העבודה האמורה לעיל כפול חמש. בממוצע אני יושבת מול המחשב והטלפון כשמונה שעות ביום (מינוס יום אחד אותו אני מבלה בראיונות).
אל תחשבו לרגע שאני מנסה לסחוט מכם אנחת צער. אני כבר שומעת ברקע את הקולות המהדהדים המצקצקים בלשונם בציניות: "אויש, מסכנה. אם זה כל כך קשה, אז אל תעבדי או לחילופין: אל תלדי כל כך הרבה, ועדיף שני הדברים גם יחד".
עבודה קשה, אבל גמישה
כן, אני יודעת. כל עבודה היא עבודה קשה, ללא ספק. גם חברותי הגננות, המורות, עובדות ההיי-טק והפקידות, עובדות קשה. אבל אני לא עובדת פחות קשה מהן, בשל העובדה שאני עובדת מהבית.
רק שאני זוכה בפריווילגיה גדולה, שאין ספק שמאפשרת לי ללהט בין בית ועבודה. אני מחליטה היכן למקם את שעות העבודה. האם מתשע עד שלוש, ושוב מעשר עד שתיים בלילה או כל הלילה או כל היום.
ילד לא מרגיש טוב? מסיבה בגן? אין ספק, אני מודה, הגמישות באה לעזרתי. אך יש גם את המינוס הגדול בעבודה מהבית - יום העבודה שלך לא נגמר. לא לקחת את התיק וחזרת הביתה, משאירה את העבודה מאחור.
ביום שהעיתון יורד לדפוס, גם אם אני באמצע תהליך השכבת הילדים לישון, אני חייבת לענות לכל צלצול טלפון או קריאה במסנג'ר. לעיתים להרים טלפון לסינגפור תוך כדי מקלחות, רק כדי לאשר ידיעה באופן סופי.
אז אתמול ושלשום ובוודאי גם מחר, כשאשמע מחברות, ידידות וקרובי משפחה את המשפחט "איזה מזל יש לך. את הרי עובדת מהבית, לכן החופש הגדול כלל לא אמור להוות בעיה בשבילך", אחייך בעגמומיות. לכי תסבירי להם כי בחופש הגדול, לנשים העובדות מן הבית המצב גרוע כפליים.
הייתי מעדיפה לקום בבוקר, למצוא להם סידור ולברוח מאנדרלומסית ה"חופש". אבל לא, נשים העובדות מן הבית מוצאות את החופש כמעמסה כפולה. את צריכה לעבוד כשברקע מריבות, לחץ, ילדים שאין להם סידור (כי מי תעזור לאישה שעובדת מן הבית?). אין לך אפילו את הפריווילגיה לעצום עיניים בדרך לעבודה ובחזור ממנה.
בכל מקרה, הביקורת תמיד תהיה שם, גם אם תצאי במערך הסברה הגנתי. אבל למה, למה אני בכלל מנסה להסביר לכולם שאני גם נקראת "עובדת" מהבית? לא מספיק שאני יודעת את הדברים?
נ.ב חשוב מאד: טור זה אינו כלול במסגרת עבודתי העיתונאית. הוא נכתב מתוך הנאה לשם הנאה.