"למה הבית שלך לא נקי כמו הבית של חני?"

היא טורחת, מנקה, מסדרת ומקרצפת ובכל זאת - בכל פעם שסבתא של מלי גרין מגיעה לביקור, היא מדברת רק על הבית המצוחצח והמתוקתק של בת הדודה חני, שיש לה עשרה ילדים. יום אחד מלי החליטה שהיא לא יכולה יותר

סבתא שלי הגיעה לארץ. אחת משתי סבתות שיש לי, ברוך השם. היא נראית צעירה לגילה, מסתובבת כמו נערה צעירה בחנויות ומתעניינת בנימוס בחיי. "אני באה לבקר את הילדים", היא מבשרת, וחומת הפחד ממנה נבנית במהירות שאינה מביישת חברת קבלנים מצליחה.

 

אני שונאת את הביקורים שלה. מעדיפה להיפגש איתה בבית קפה, ברחוב, ברחבת הכותל המערבי. איפה שלא יהיה. רק לא בבית שלי. שלא תבינו לא נכון. אני אוהבת את סבתא שלי אהבת נפש. אבל היא במקור מהונגריה. הבית שלה מבריק כאילו איש לא גר בו.

 

"אף פעם לא סיימנו ארוחה", מספרים דודי בצחוק. "אם היינו מוציאים לחם כדי להכין כריך וקמים מהשולחן כדי להביא מהמקרר חמאה, כשהיינו חוזרים, הלחם כבר לא היה על השולחן. הוא הונח במקומו".

 

וזוהי תמצית העניין. כשסבתא שלי מגיעה, אני נכנסת לכוננות על. פותחת בניקיון יסודי-יסודי, עם סקוטש המוריד כתמים עקשניים, ועם מטלית רטובה עוברת על כל פינה אפשרית. אפילו השקעים של החשמל זוכים לקירצוף, שלא לדבר על פינות נידחות מאחורי המקרר והתנור. כי לסבתא עיני רנטגן הרואות הכל.

 

ואז היא מגיעה, נכנסת כשריח בושם עדין מלווה אותה. אותו הבושם מלווה אותה מאז היום שאני זוכרת אותה. היא מוציאה מהתיק שקית של הפתעות קטנות לילדים, מוציאה מצלמה ומתחילה לצלם. מחייכת לקטנים ולגדולים. סבתא שלי מדברת אנגלית והם חלקית. השפה היחידה שפועלת ביניהם עד ההברה האחרונה, היא שפת המתנות. הסבתא שלי נותנת, ובעיניים בורקות הם אומרים לה תודה ורצים לחדר לשחק.

 

ואז זה מתחיל

העיניים שלה עוברות על כל רהיט שקיים בבית, על כל פינה אפשרית, ואני מתכווצת באי נוחות. פתאום כל כתם גדל למימדים מפחידים. אולי הייתי צריכה לסייד את הקירות בסלון? לאחר שהבדיקה נגמרת, סבתא שלי לא אומרת מילה. היא רק מתחילה לספר לי על בת הדודה שלי.

 

אתם צריכים להכיר אותה, את חני בת הדודה שלי. היא אישה צעירה, אם לעשרה ילדים, והיא מנהלת מרכז תפירה. הבית שלה נראה כמו ארמון בזעיר אנפין. שיירה של שש בנות מסתובבות אצלה כמו פיות במטבח, אופות עוגות, חלות ובורקס לשבת, בעוד היא מנצחת על המקהלה. לא משנה באיזו שעה תדפקו אצלה - שש בבוקר, שלוש בצהריים או אחת עשרה בלילה, תמיד הכל במקום.

 

מזמן הפסקתי לנסות לפצח את הסוד. אצלה זה נראה טבעי. הילדים שלה תמיד לבושים בבגדים תואמים שהיא כמובן תפרה, ואה, איך שכחתי? בנוסף להיותה אשת חיל בבית ובחוץ, היא גם מנהלת גמ"ח עריסות וגמ"ח לאביזרי תינוקות. והכל חינם אין כסף עבור הציבור הרחב. 

 

סבתא שלי דואגת פעם בשנה, ביום הביקור שלה, לסובב את המסרטה ולעצור על התמונה המושלמת של חני בת דודתי, שאותה, אגב, אני גם מאוד אוהבת ומעריכה. "סבתא", אני רוצה לעצור אותה. אני רוצה להגיד לה שהדבר האחרון שאני רוצה לשמוע אחרי שכל כך הרבה התכוננתי לבואך, ועוד באמצע חופשת הקיץ, הוא לשמוע על בת דודתי שאופה בורקס מבצק עלים שהיא הכינה בעשר אצבעותיה, בעוד אני מגישה לה בורקס קנוי מהחנות.

 

יום הביקור מגיע

"אז אני מגיעה אלייך ביום שלישי", היא אומרת לי, ואני מתכוננת לבואה ועוד יותר מתכוננת לדרשת בת הדודה המושלמת שלי. שמעתי אותה מאה פעם? אשמע אותה עוד פעם אחת.

 

כנראה שהפעם המאה ואחת היתה בכל זאת פעם אחת יותר מדי. כמו קפיץ ישבתי על הכיסא, סופרת את השניות. המיתר הסמוי שמסתתר אצל כל אחד מאיתנו מאחורי מידת הסבלנות, נמתח.

 

"ראית את בת הדודה שלך בזמן האחרון? אולי כדאי שתהיו בקשר? אולי תלמדי ממנה איך להספיק גם לעבוד וגם לאפות? ואיך מסתדרים בחופשה הגדולה? את יודעת איך היא מנהלת ביד רמה בית עם עשרה ילדים בחופשה? ממש לקחת ממנה דוגמא אישית".

 

אני מנסה לספר לה על הילדים שלי, והיא מתחילה לספר על הילדים הנפלאים של חני בת הדודה שלי. כמה הם מחונכים...

 

ואז זה קרה

"די, סבתא! אני לא רוצה שתבקרי אותי יותר. נמאס לי לשמוע על חני, כמה שהיא מוצלחת, וכמה שהיא מסתדרת ואיך הבית שלה מטופח כמו ארמון בטורקיה, ואיך הילדים שלה לבושים ומחונכים... אני רוצה שתדברי על הילדים שלי! תהני ממני. מהבית שלי".

 

ההלם שעלה על פניה, הלם שהתחלף בזעזוע, השתיק אותי והזכיר לי אל מי אני מדברת. אל אישה מבוגרת, אל סבתא היקרה שלי. מה אני רוצה ממנה? המשך הביקור עמד בסימן מבוכה. דיברנו על הא ועל דא, כשהמילים שלי נותרו ברקע כמנגינת ליווי עצובה.

 

בערב התקשרתי לבת הדודה שלי. המצפון העיק עלי, ושיתפתי אותה בביקור, בחרדות שהיו לי ובתגובה הקיצונית שלי לביקורת של סבתא. מעבר לקו דממה. האם לחטא שלי אין כפרה?

 

"אני רוצה לספר לך משהו", חני לועסת את המילים שלה באיטיות מרגיזה. "שבי", היא פוקדת עלי מהעבר השני של הקו. "אני יושבת". עניתי לה.

 

"סבתא מבקרת אותי פעם בשנה. בדיוק כמו שהיא מבקרת אותך. לפני כל ביקור שלה, אני טורחת כמוך. אופה את המאכלים האהובים עליה, ובמיוחד את בורקס התרד. הילדים שלי מתרגשים אולי יותר, כי יש להם שפה משותפת איתה. בניגוד לילדים שלך, הילדים שלי דוברים אידיש וסבתא מדברת איתם באידיש.

 

"ואז סבתא מגיעה ומבלה אצלי מספר שעות, ואני כבר יודעת בעל פה את הדרשה שלה. את יודעת איזו דרשה היא נותנת לי בכל פעם? 'ראית איך מלי מסתדרת? כל הכבוד לה! אני כל כך נהנית מהכתבות שלה. יש לי מה להשוויץ לכל החברות שלי. היא תמיד אהבה לכתוב. ידעתי שהיא תעשה עם זה משהו. ראית את הכתבה האחרונה שלה? את חייבת לראות איך היא מצליחה גם לעבוד וגם כל הילדים הקטנים האלה סביבה. אין לי מילים'.

 

"וכך היא ממשיכה במשך שעה שלמה", ממשיכה בת הדודה שלי לספר לי. "היא מוציאה כתבות שלך מהתיק שלה להראות לי, והיא שומרת אותן בשקית מיוחדת, מקופלות כמו סרגל. היא לא מפסיקה להשוויץ בך. באמת נראה לך שהיא אומרת לי מילה טובה על הבורקס?".

 

טוב שישבתי.

 

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

  

• לכל הטורים של מלי גרין.