ביג בוקובסקי

בחודש שעבר יצא ספר שירים חדש של צ'ארלס בוקובסקי, מי שהיה אחד הכותבים הכי משפיעים — ואחד הגברים הכי שתויים — בכל הזמנים. אז הנה גם סיפור חייו וגם כמה קטעים שהוא כתב, כי זה יוצא לנו יותר זול מלתת לגידי שפרוט לכתוב הכל

1920

 הנרי צ'ארלס בוקובסקי ג'וניור נולד בגרמניה, חודש אחרי שההורים שלו — תופרת גרמנייה וחייל אמריקאי ממוצא פולני — מתחתנים.

 

1923

בעקבות המשבר הכלכלי בגרמניה, המשפחה מחליטה לעשות אמריקה ומתגלגלת לפרברי לוס אנג'לס. הנרי בוקובסקי סניור מחלק חלב, מכות וזיונים מהצד, ועושה בושות למשפחה.

 

"הפסקתי לחבב את אבי. הוא תמיד כעס על משהו. בכל מקום שהיינו בו הוא התווכח עם אנשים. אבל נראה שאינו מפחיד את רוב האנשים, לעיתים קרובות פשוט נעצו בו עיניים בשלווה והוא התרתח יותר. אם אכלנו בחוץ, מה שקרה לעיתים רחוקות, הוא תמיד מצא משהו לא בסדר באוכל ולפעמים סירב לשלם. 'יש חרא של זבובים בקצפת הזאת! איזה מין מקום זה לכל הרוחות?'" (מתוך "שיפון עם שינקן")

 

1933

שטיחים של חצ'קונים שמנמנים מטרפדים את התוכנית של בוקובסקי להיות ילד מקובל ולשחק אותה עם הבנות.

 

1935

בצר לו הוא מתחבר עם עוד ילד נעבעך, שנותן לו לשתות יין בפעם הראשונה. בוקובסקי אוהב את הרעיון: "זה יותר טוב מלאונן", הוא כותב אחר כך.

 

1936

השפל הכלכלי מכה במשפחה; האבא מפוטר מהעבודה. בוקובסקי הבן מסתגר בבית במשך חודשים בשביל לטפל בחצ'קונים. הוא כבר יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: שוטף כלים ואלכוהוליסט.

 

1937

בוקובסקי חוזר הביתה שיכור ומקיא על השטיח. האבא דוחף לו את הראש לקיא וחוטף ממנו אגרוף. זאת הפעם האחרונה שהוא יעז לגעת בו.

 

1939

אף אחת לא מסכימה לבוא עם בוקובסקי לנשף סיום התיכון, אז הוא רק מציץ על החוגגים מבעד לחלון אולם ההתעמלות. שומר הלילה מעיף משם בבעיטה את הטין־אייג'ר הדחוי והמחוצ'קן.

 

"מה אני אעשה, נגמר לי השמפו אז חפפתי עם הכחול הזה של השירותים"

 

1940

במקום לכתוב עבודות לקולג' הוא שוקד על סיפורים קצרים. האבא זורק אותו מהבית. בוקובסקי לוקח 10 דולרים מאמא ויוצא להמציא לעצמו חיים.

 

"הגעתי לפילדלפיה ומצאתי אכסניה. שילמתי עבור שבוע מראש. הבר הקרוב ביותר היה שם כבר חמישים שנה. אפשר היה להריח את ריח השתן, החרא והקיא של חצי מאה, עולה דרך הרצפה אל הבר מהמסעדה למטה. השעה היתה ארבע וחצי אחרי הצהריים. שני גברים הלכו מכות במרכז הבר.

 

זה שהיה מימיני אמר ששמו דני. זה משמאלי אמר ששמו ג'ים. דני החזיק סיגריה בפה. בקבוק בירה ריק עף באוויר, מחטיא במעט את הסיגריה והאף של דני. זה היה כמעט. הוא לא זז, לא הסתכל סביב, ניער את הסיגריה שלו למאפרה.

 

'זה היה קרוב מאוד, בן זונה שכמוך! עוד פעם אחת כזאת, בן זונה, וזהו זה!'.

 

כל המקומות היו תפוסים. היו שם נשים, כמה עקרות בית, כלבות שמנות וטיפשות קצת, ושתיים או שלוש גברות שהידרדרו למצב קשה. ישבתי שם ונערה אחת קמה ועזבה עם גבר. היא חזרה כעבור חמש דקות.

 

'הלן! הלן! איך את עושה את זה?'. היא צחקה.

 

גבר אחר קפץ לנסות אותה. 'זה חייב להיות טוב, אני צריך לנסות את זה'. הם עזבו יחד.

 

הלן חזרה תוך חמש דקות.

 

'בטח יש לה משאבה במקום כוס'.

 

'אני צריך לנסות את זה', אמר זקן אחד בקצה הדלפק. 'לא היתה לי זקפה מאז שטדי רוזוולט מת' (מתוך "כלבויניק")

 

1941

בוקובסקי עובר לאטלנטה בשביל לכתוב. סיפורים קצרים שהוא שולח למגזינים נענים בתשובות שליליות. בשביל לא לחשוב על התאבדות הוא כותב עוד.

 

1944

המגזין Story מפרסם סיפור קצר שלו, על סופר שמקבל תשובה שלילית ממגזין. בוקובסקי מרוויח 25 דולר ונוסע עד ניו יורק בשביל לראות את העיתון בדוכנים. אחר כך, בפילדלפיה, האף.בי.איי עוצר אותו בחשד להשתמטות מהצבא. במשך שבועיים וחצי הוא יושב במעצר עם ברנש שיופיע לימים ברשימת עשרת המבוקשים החמים — קורטני טיילור.

 

1944, אחרי הכלא

מביא לראשונה בזונה מאוד שמנה, ומבין מה טוב בשבילו.

 

1946

מפרסם סיפור במגזין Portfolio III, לצד כותבים כמו הנרי מילר וז'אן פול סארטר. עכשיו כבר אין לו ספק שהוא רוצה להיות סופר.

  

1947

חוזר הביתה להורים כדי לגלות שאבא שלו מתחזה למי שכתב את הסיפור שפורסם ב־Portfolio III. בוקובסקי מחליט להפסיק עם השם הנרי: מעכשיו הוא רק צ'ארלס. הוא גם מתאהב בג'יין קוני בייקר, אלכוהוליסטית שמבוגרת ממנו ב־11 שנה. שבע שנים הם יחיו ביחד.

 

"קיבלתי את הצ'ק הראשון שלי ועזבתי את החדר של ג'יין. לקחתי לי חדר משלי. לילה אחד, כשחזרתי הביתה, ראיתי שהיא עברה לגור איתי. על הזין שלי, אמרתי, מה שלי — שלך. זמן קצר אחר כך היה לנו הריב הכי גדול שלנו. היא עזבה ואני השתכרתי שלושה ימים ושלושה לילות. כשהתפכחתי ידעתי שהעבודה שלי הלכה. לא חזרתי לשם. החלטתי לנקות את הדירה. עברתי עם שואב, ניקיתי את החלונות, קרצפתי את הכיור והאמבטיה, הברקתי את הרצפה במטבח, הרגתי את כל העכבישים והג'וקים, רוקנתי את המאפרות, הדחתי את הכלים, ניקיתי את הכיור במטבח, תליתי מגבות נקיות ושמתי נייר טואלט חדש. אני כנראה הופך להומו, אמרתי לעצמי.

 

כאשר ג'יין חזרה סוף־סוף הביתה — כעבור שבוע — היא האשימה אותי שהבאתי לשם אישה, כי הכל נראה נקי כל כך. היא התנהגה כאילו היא נורא כועסת, אבל זה היה מסווה לאשמה שלה. לא יכולתי להבין למה אני לא נפטר ממנה. היא היתה כפייתית, בוגדנית — היא היתה הולכת עם כל מי שפגשה בבר, וככל שהוא היה מטונף ושפל יותר, כך היה טוב יותר מבחינתה. היא השתמשה כל הזמן בוויכוחים שלנו כדי להצדיק את עצמה. אמרתי לעצמי שוב ושוב שלא כל הנשים בעולם זונות. רק האישה שלי" (מתוך "כלבויניק")

 

1950

מקבל משרה זמנית כדוור בשירות הדואר, וגם את ההשראה לכתיבת אחד הרומנים המרכזיים שלו. יקראו לו "שירות הדואר".

 

1952

בוקובסקי זוכה לקידום: מעכשיו הוא דוור במשרה חלקית. במקביל הוא מחזיק בפול טיים ג'וב כשיכור דיכאוני ספוג בשנאה עצמית, שרחוק כסנטימטר מסף התהום.

 

1955

בוקובסקי מאובחן כחולה אולקוס קשה, שרק דרינק אחד מפריד בינו ובין המוות. הוא מפסיק לשתות, חוזר לכתוב, מתחיל להמר על סוסים וחוגג את ההצלחות עם מים מהולים בוויסקי.

 

1955, בהמשך השנה

המגזין Harlequin מפרסם שירים שלו. בוקובסקי מציע נישואים במכתב לעורכת המגזין ברברה פריי, עוד לפני שראה אותה. כשהם נפגשים הוא מגלה שאין לה צוואר, אבל יש לה הורים עשירים. הם מתחתנים בווגאס.

 

1956

אמא שלו גוססת מסרטן. כשהוא בא לבקר אותה, הוא מגלה שהיא מתה יום קודם.

 

1958

אבא שלו מת. בוקובסקי מחלק את חפציו לשכנים וכותב: "הוא מת, מת, מת, תודה לאל". גם האישה והכסף אומרים יפה שלום.

 

"וחוץ מזה, אמרתי לה, את יכולה לקחת את הדודות והדודים

העשירים שלך

את הסבים והסבתות שלך

עם כל הנפט המחורבן שלהם

ושבעת האגמים שלהם

ותרנגול ההודו שלהם

והבופלו שלהם

את כל מדינת טקסס,

דהיינו

מדחקות ההמונים

הטיילות שלך של שבת בערב

והספרייה סוג ז' שלך

וחברי המועצה המושחתים שלך

והאמנים המתרוממים שלך

את יכולה לקחת את כל אלה

ואת העיתון השבועי שלך

ואת סופות הטורנדו המפורסמות שלך

ואת השיטפונות המטונפים שלך

ואת החתולים המייללים שלך

ואת המנוי שלך לטיים,

ולדחוף אותם לתחת, בייבי,

לדחוף אותם לתחת"

("היום שבו בעטתי לחשבון הבנק שלי בתחת", מתוך "לרוץ עם הניצודים")

 

1959

חוזר לאהבה הראשונה שלו, ג'יין. חוזר גם לשתות בטירוף, ומתמנה לפקיד מיון דואר.

 

1960

ספרון השירים הראשון שלו, "פרח אגרוף ונהמה של חיה", יוצא לאור במהדורה של 200 עותקים.

 

1961

מנסה להתאבד באמצעות שאיפת גז, אבל מתעורר עם כאב ראש ופותח חלון.

 

1962

ג'יין מתה משילוב של שחמת הכבד וסרטן. בוקובסקי מתאבל בחמישה ימים של שתייה רצופה. אחר כך הוא מפרסם את ספרי השירה "לרוץ עם הניצודים" ו"פואמות לטווח ארוך לשחקנים תפרנים".

 

1963

עובר לגור עם פרנסאיי סמית — מעריצה דיכאונית ששלחה לו מכתב. תוך שנה היא תיכנס להיריון, תסרב להצעת הנישואים שלו ותביא לעולם את מרינה לואיז בוקובסקי.

 

1965

הוא וסמית כבר לא. בוקובסקי עובר לדירה מוזנחת בדה לונגפרה אבניו 5124 במזרח אל.איי. שם הוא יכתוב את מיטב יצירותיו, יאפסן אותן בארגזים ויקווה שמישהו ירצה לשלם לו בשבילן.

 

1966

מו"ל בשם ג'ון מרטין מגיע לפגישה בביתו ומוצא אותו בהנגאובר כשמסביבו שפופרות של משחה לטחורים. בוקובסקי מסביר שזה בגלל שיש לו עצירות.

 

"עצירות תמיד הפחידה אותי יותר מסרטן. אם אני מפספס יום אחד של חרבון, אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני לא יכול לעשות שום דבר — אני נעשה כל כך מיואש כשזה קורה, שלעיתים קרובות אני מנסה למצוץ את הזין שלי כדי לשחרר את המערכת, לגרום לעסק לפעול שוב. ואם ניסיתם פעם למצוץ את הזין של עצמכם, אתם מכירים את הלחץ הנורא על הגב, הצוואר, כל שריר, הכל. אתה משפשף אותו עד שהוא מגיע לשיא האורך שלו ואז אתה באמת מתקפל כמו איזה יצור על סד עינויים, הרגליים הרבה מעל הראש, מהודקות מאחורי קרש המיטה, חור התחת שלך מתעוות כמו ציפור דרור גוססת בשלג, הכל מכווץ יחד מסביב לכרס הענקית שלך, כל הגידים נקרעים, ומה שכואב הוא שאתה לא מפספס אותו בחמישים סנטימטר — קצה הלשון שלך וקצה הזין שלך קרובים עד כדי כך, אבל המרחק יכול היה באותה מידה להיות נצח או שישים קילומטר. אלוהים, או מי שזה לא יהיה, ידע בדיוק מה הוא עושה כשהוא הרכיב אותנו" ("אגף הפסיכים מזרחית להוליווד", מתוך "סיפורים על שיגעון רגיל וסיפורים אחרים")

 

1967

בוקובסקי הופך ללהיט בקרב הפריקים של הסיקסטיז. עורך המגזין ההיפי־רדיקלי "עיר פתוחה" משכנע אותו לפרסם טור שבועי בשם "רשימות של אשמאי זקן ומטונף".

 

 

1969

הטור זוכה להצלחה, וג'ון מרטין מחליט להעניק לו קצבת כתיבה של 100 דולר לחודש, שמספיקה לשתי שישיות בירה ועוד שטויות כמו שכר דירה. בגיל 49 בוקובסקי מתפטר משירות הדואר והופך רשמית לסופר.

 

1970, שלושה שבועות בינואר

בוקובסקי כותב את הרומן הראשון שלו, "שירות הדואר".

 

1970, לא הרבה אחרי

הוא שוקל להתאבד בשיסוף הגרון. חוץ מזה הוא פוגש את מי שתהיה אהבת חייו מספר שתיים: לינדה קינג.

 

1971

"שירות הדואר" מקבל ביקורות מעולות. לינדה מכניסה אותו למשטר דיאטה. בוקובסקי מנצל את הלוק החדש כדי לזיין כמעט כל מה שזז, כפיצוי על שנות בצורת ממושכות.

 

1973

הספר "דרום ללא צפון" יוצא לאור ומציג מופת של התפלשות אוטוביוגרפית בחיים של קיא, צחנה, פסימיזם והימורים כושלים.

 

1975

לינדה אומרת שלום ולא להתראות אחרי שהיא תופסת אותו בזרועותיה של "מיס פוסיקט תיאטרס לשנת 73'" — עוד כוסית משתרללת שמכורה לכדורי הרזיה.

 

1975, דצמבר

 הרומן "כלבויניק" מתפרסם ומציג את מסקנותיו מתקופת העבודות והנשים המזדמנות.

 

"היא היתה מזכירתו של המנהל. שמה היה כרמן — אבל למרות השם הספרדי הזה היא היתה בלונדינית ולבשה שמלות סרוגות צמודות לגוף, הלכה בנעלי עקב, גרבי ניילון, בירית, פיה היה עבה מרוב שפתון, אבל, הו היא עיכסה, מה זה עיכסה, היא התנועעה בזמן שהביאה הזמנות לדלפק. היא רטטה כולה חזרה למשרד, וכל הבחורים מסתכלים אחריה, אחרי כל תזוזה של העכוזים שלה. רטט, תנודה, עיכוס. אני לא גבר של נשים. אף פעם לא הייתי כזה. לשם כך צריך להיות גדול בחיזורים. מעולם לא הייתי טוב בחיזורים. אבל בסופו של דבר, ובגלל שכרמן לא הניחה לי, לקחתי אותה לאחת המכולות שהיינו פורקים בחלק האחורי של המחסן, וזיינתי אותה בעמידה בצד האחורי של המכולה. זה היה טוב, זה היה חם. חשבתי על שמיים כחולים, על חופים נקיים ולבנים, ועם זאת הדבר היה עצוב — איזה חוסר של רגש אנושי שלא יכולתי להבין ולא יכולתי להתמודד איתו. הרמתי את החצאית הסרוגה שלה מעל מותניה, ועמדתי שם, דפקתי אותה, ובסופו של דבר הצמדתי את פי אל הפה המאופר בכבדות שלה, עם שפתיים צבע דם, וגמרתי בין קרטונים סגורים, ובאוויר היה ריח של אפר, גבה צמוד אל הקיר המטונף של המכולה, בחשכה רבת החסד" (מתוך "כלבויניק")

 

1976

מעריצה בלונדינית בשם לינדה לי ביגל עושה לו עיניים במהלך אירוע הקראת שירה. הם מחליפים טלפונים. היא הולכת לנקות אחריו עד יום מותו.

 

1978

בוקובסקי הופך לכוכב בגרמניה, מבקר בבית ילדותו ומגלה שהוא הפך לבית זונות. בהמשך הוא מפרסם את הרומן "נשים". אתם יודעים לבד על מה.

 

1979

פעם ראשונה שיש לו מספיק כסף לקנות בית (בסן פדרו) ומכונית שהיא לא גרוטאה (ב.מ.וו 320 שחורה).

 

1980, אוגוסט

חותם על חוזה של 10,000 דולר לכתיבת תסריט שמבוסס על חייו בימי הברים המטונפים של פילדלפיה. יקראו לו "עכבר הברים", והוא ייצא לאקרנים ב־87'.

 

1982

עכשיו, כשהוא עשיר ומוכר, בוקובסקי נזכר להציף את החרא של הילדות שלו בספר "שיפון ושינקן".

 

1985

תשע שנים משותפות של זיונים מהצד, פרידות ועלבונות עם לינדה לי מסתיימות בחתונה.

 

1989

בוקובסקי מאובחן כחולה שחפת ונאלץ להפסיק לשתות, לפחות בינתיים. הוא כותב את הרומן "הוליווד", שמתאר את קורותיו בתקופה שכתב את "עכבר הברים".

 

"כל מה שאפשר היה לעשות שם זה ללכת מכות עם הברמן, וזה שעשע את הלקוחות הקבועים, חבורה קטנה ומגובשת. אני הייתי האאוטסיידר. יש יתרון אחד בשתייה — כל הקרבות האלה היו הורגים אותי אם הייתי פיכח, אבל בגלל שהייתי שיכור זה כאילו שהגוף שלי הפך לגומי והראש לבטון. נקעים בידיים, שפתיים מנופחות וברכיים חבולות — זה כל מה שנשאר לי ביום שאחרי. וגם, פנסים בעיניים מהנפילות. איך כל זה יהפוך לתסריט, לא ידעתי. ידעתי רק שזאת התקופה היחידה בחיי שלא כתבתי עליה במיוחד. אני חושב שהייתי אז שפוי, שפוי כמו כל אחד אחר. וידעתי שיש עם שלם של נשמות אבודות שחיות בתוך ברים, יום, לילה, לנצח, עד המוות. אף פעם לא קראתי על העם הזה, אז החלטתי לכתוב עליו, כמו שזכרתי אותו" (מתוך "הוליווד")

 

1992

מפרסם את אוסף הפואמות "שירים מהלילה האחרון עלי אדמות". יש בו כמה שירים ממש מדכאים.

 

1993

בוקובסקי חולה בלוקמיה ועובר כימותרפיה. הפעם הוא באמת חייב להפסיק לעשן ולשתות.

 

1994, ה־9 במרץ

הנרי צ'ארלס בוקובסקי נקבר בטקס בודהיסטי בפארק הזיכרון "גבעות ירוקות", ליד ביתו בסן פדרו. על המצבה שלו משורטט מתאגרף ומעליו הכיתוב "אל תנסו".

 

"מחכה למוות

כמו חתול

שיזנק על

המיטה

חבל לי מאוד על

אשתי

היא תראה את

הגוף

הלבן

והנוקשה הזה

תנער אותו פעם אחת,

אולי עוד פעם:

'הנק!'

הנק לא יענה.

זה לא המוות שלי

שמדאיג אותי, זאת אשתי

שתישאר עם הערמה

הזאת של

כלום.

אבל אני רוצה

שהיא תדע

שכל הלילות

של שינה

לצידה

אפילו הוויכוחים

חסרי הערך

היו דברים

מקסימים עד בלי די

והמילים

הקשות

שתמיד פחדתי

להגיד

יכולות כעת

להיאמר:

אני אוהב

אותך" ("וידוי", מתוך "לרוץ עם הניצודים")

 

* כל הספרים שמופיעים בכתבה יצאו בהוצאת אסטרולוג. ספר השירים החדש של בוקובסקי, The People Look Like Flowers At Last: New Poems, יצא בחודש שעבר. הוא עוד לא תורגם לעברית, אבל אתם יכולים למצוא אותו ב־amazon.com. אתם יודעים, כמו את כל ספרי השירים הלא מתורגמים שאתם קונים.