דרך המלך

קיטש חסר בושה ובלדות שמתחנפות למכנה המשותף הרחב ביותר. האלבום החדש של בון ג'ובי מתעקש להיכנס לכם לאוזניים ויהי מה. חובבי הז'אנר ויבשת אמריקה אולי גם יהנו מזה

יותר מדי רוקרים מזדקנים מוצאים את עצמם שרים בשלב זה או אחר על המרחבים הפתוחים. טום פטי שחרר אלבום שלם ומצוין של שירי מסע ובלדות רוק, ניל יאנג הקדיש את כותרת אחד מאלבומיו האחרונים לערבה האמריקאית, והנה הגיע תורם של בון ג'ובי.

 

חלפו להן הרבה מאוד שנים מאז תקופת ה-Hair Metal הקליל שלהם, תקופה בה תרמו עמוקות לשילובו של הז'אנר במיינסטרים האמריקאי. דומה שחלף נצח מאז שהיו אלילי נעורים וגיבורי גיטרות של דור שלם. אפשר שהתרומה הכי גדולה של בון ג'ובי למיתוס הרוק הוא בהחדרת המושג סולו צוקים. כל ילד ניינטיז יכול לדמיין בשקט את אחד הקליפים המראים גיטרסיט עתיר שיער ומעיל עור דופק סולו מרשים על צוק שכוח אל במדבר, בזכות בון ג'ובי. 

 

20 שנה אחרי ההתחלה, קצת יותר מעשור מאז Bed Of Roses שנטחן עד היום ברדיו, איפה הם היום? עולם הרוק האמריקאי אכזרי מאין כמוהו, בטח ללהקה שידעה הצלחה עולמית אדירה ומכרה מיליונים של תקליטים. הרוק העולמי לוקח כיוונים ביזאריים ויורה לכל כיוון, וללהקת אמצע הדרך שנשענת על מסורת של רוק אנ'רול לא כל כך פשוט לשרוד. מה הפתרון? לכוון למכנה המשותף העוד יותר רחב, העוד יותר כללי, זה שיפגע בכל אוהב מוזיקה באמריקה ובדגש על חובבי בלדות הרדיו.

 

תן גז

לכל מי שיצא להסתובב ברכב בארצות הברית יש מושג מהו הטעם האמריקאי הרחב. אינספור תחנות רדיו משדרות שלל להיטי רוק אמצע הדרך - רוק אמריקאי עם השפעות קאנטרי עמוקות. רוק שצמח מהרוק אנ'רול שהציעו להקות ה-Hair Metal המרוככות נוסח בון ג'ובי וחבריו שאפשר למתוח קו ישר בינם לבין הרוק סבנטיז הקליל יותר, מהסוג שתשמע בפסקול של סרט ממש גרוע שעוסק בבחורה שחוזרת אל עיירתה הקטנה שבאלבאמה.

 

המכנה המשותף הזה, שאוהבים לקרוא לו בשנים האחרונות קאנטרי למרות שכל קשר בינו לבין קאנטרי הוא קלוש, הוא השוק הגדול ביותר בארצות הברית. בשביל להצליח בענק בארצות הברית אתה חייב לקרוץ לתעשייה הזו. רוב העולם לא מבין בכלל את המוזיקה הזו, וכמו שלים תיכונית יש אופי מוזיקלי שלא מדבר לאף אחד מעבר לגבולות הלבנט, ככה גם האופי של הרוק קאנטרי האמריקאי.

 

הפתיח "Lost Highway" הוא משירי הדרך האמריקאים הנדושים ביותר. הדרך פתוחה, תן גז, שום דבר לא יעצור אותי, זה יום העצמאות, יש לי ישו מפלסטיק על לוח המחוונים, טירוף! "Summertime" ממשיך בקו הקיטש עם גיטרות, אהבה, שמיכה על החוף ותחושה של קיץ וחופש כשאני איתך מותק. וכך ממשיך האלבום כשהוא צולל ללא בושה לתהומות הקיטש.

 

אולי הקריצה האמריקאית ביותר היא הדואט עם שרית חדד האמריקאית, Leann Rimes. לא הרבה ישראלים חוו קילומטראז' ריימז אבל מי שחווה יודע שמדובר באשפית פופ אמריקאית מהשורה הראשונה. ריימז היא אחת הזמרות הנמכרות ביותר בעולם, זאת אומרת בין החוף המערבי של ארה"ב למזרחי, בדגש על חגורת התנ"ך וסביבתה.

 

השילוב שלה באלבום הוא סוג של ניסיון לשלוף את הארטילריה הכבדה

 ולהראות לעולם מה זה. "חשבתם שעד עכשיו התחנפנו אל האוזן שלכם?", אומרים חברי הלהקה, "חכו ותראו מה קורה בטראק השמיני". בבלדת רוק מרגשת בון ג'ובי מנסים לכבוש אתכם סופית. אבל מה שמעניין הוא שריימז פשוט עושה קולות ואפילו לא נמצאת בשורה הראשונה. חנופה לקהל אמרנו? ברור, אחרת בשביל מה לרשום שם של מישהו שרק מתארח? מה אנחנו ראפרים?

 

ראפרים או לא, רוקרים מזדקנים או לא, האלבום הזה הוא רצף ארוך של התחנפויות לא מזיקות שאולי ינפיקו כמה להיטי רדיו מעבר לים. בישראל הטריקים הללו לא יעבדו אלא אם גדלת אי שם בדרום מרכז ארצות הברית ועשית עלייה בפרוייקט תגלית. או במילים אחרות, למעריצים ואמריקופילים בלבד.

 

• Bon Jovi – Lost Highway (הליקון)