החרדות הן הזנב של ההורות. ילדתם את הילד הראשון? פתחתם את השער לעולם החרדות, שם תגורו מעתה ועד... עד מתי?
עד לפני שבוע חשבתי שהיציאה מעולם החרדות נמצאת שם, בשביל המוליך אל החופה. אצעד לצד בני וכלתי אל החופה ואעביר את שרביט החרדה הלאה, לידיהם. יכול להיות שטעיתי בגדול? החרדה מאיימת לחנוק אותי.
סבא גרין
"תגידי, הכול בסדר?" קולו המבוהל של סבא גרין בקע מעבר לקו. "כן, בערך. זאת אומרת, עכשיו הכל בסדר", גמגמתי.
"אויש, את לא יודעת עד כמה נבהלתי. הייתי ליד יוני (אחיו של בעלי, המתנדב בארגון "הצלה"), כשקיבל ביפר ובו הודעה ממד"א, כנוהל שבשיגרה, בכל פעם שיש מקרה חירום אליו מוזנקים המתנדבים הכוננים. פתאום צדה את עיני הכתובת שלכם, שריצדה על מסך הביפר. "הכתובת של הבן שלי זועקת לעזרה!" נרעש ונרגש הסב הדואג.
ואכן, חיים קפץ קפיצה בלתי זהירה בחצר, נפל על פניו ושפתיו כמו נבקעו לשניים. כמויות הדם שניגרו ממקום הפציעה הפחידו אותי. מיהרתי להזעיק עזרה והמתנדבים הגיעו במהירות שיא. החובש מיהר להרגיע כי הפציעה קלה, רק שהאזור בו הוא נחתך, מדמם בדרך כלל יותר מהרגיל.
הוא טיפל בו, המליץ לאחות את המקום על ידי תפרים אצל כירורג, וחיים חזר כעבור מספר דקות לתפקוד מלא. רק שסבא שלו החזיק את הלב ביד, עד ששמע את הנכד מצהיר בקולו שלוש פעמים שהוא בריא ושלום לו.
אז זהו, אני מתחילה לקלוט ולהפנים, חרדות אינן נעצרות ביום שאתה מוציא את הילד, שהופך למבוגר, מהבית.
"איבדנו את הטעם לחיים"
לא מזמן ישבתי מול סבא וסבתא שלא הפסיקו לדמוע. הגעתי אליהם, אל זוג שכולם עיטרו אותו בתואר "מלח הארץ". השניים הקימו מפעל לתפארת וגידלו משפחה מיוחדת. באתי כדי לראיין אותם לרגל קבלת אות מתנדב שהוענק להם ומצאתי את עצמי בוכה ביחד איתם.
אני זוכרת אותם, זוג גאה ומאושר. תמיד מחייכים. תמיד מלאים בשמחת חיים. והנה הם עדיין נאים וגאים, אבל האושר מהם והלאה. "כשאני צוחקת היום, זהו צחוק מזויף. אבדנו את הטעם לחיים", שיתפה אותי בטרגדיה שפקדה אותם.
נכדם בן השנתיים וחצי, סבל במשך שנתיים ממחלה שהתגלתה כשמלאו לו חמישה חודשים. הם עשו את כל המאמצים, לא חסכו בהוצאות, אבל הילד לא שרד. הגעתי אליהם סמוך ליום השנה למותו. ישבתי מולם, מול סבא וסבתא שבורים, והלב שלי נשבר לגמרי. "צריך להמשיך בחיים למען הנכדים האחרים", אמרה וחייכה, אבל הדמעות זלגו ללא מעצור. היא לא הפסיקה לספר עליו, להעלות זיכרונות מהימים בהם גר ממש בסמוך אליהם.
אם חשבתי שביום שאחליף את התואר שלי מאמא לסבתא - החרדות ייכנסו לעיקול אחר, טעיתי. עכשיו, כן, רק עכשיו אני מגלה את התגלית: החרדות לעולם לא יעזבו אותי!
"לא מסוגל לדאוג"
נזכרתי בראיון שקראתי. המרואיין אדם ידוע, חם ולבבי, שהודה כי מעולם לא הקים משפחה כי פחד מהחרדות. "אני לא אעמוד בהן. אני לא מסוגל לדאוג לילד שמאחר", הסביר.
אני חייבת להודות, שרציתי להיכנס אל האותיות המודפסות שמולי ולהוסיף בכתב ידי: כן, אתה צודק. אני מסכימה איתך. אבל זו לא דרך התמודדות בחיים. ואז התעוררתי וגיליתי שאני כבר כבולה בכבלי החרדות, והם צועדים איתי לכל מקום.
"תפסיקי להיות כזאת פולניה", גוערים בי כשאני נותנת לחרדות ולדמיונות להוביל אותי חופשי ללא שליטה.
רק אתמול ביקש בן השבע שלי לגשת למכולת לקנות ממתקים לטיול. חנות המכולת נמצאת במרחק הליכה קטן מהבית. אין צורך לחצות כבישים. הרשיתי. יש גבול עד כמה מותר לחרדות להשתלט על חיינו.
כעבור מחצית השעה, כשהוא בושש מלהגיע, הראש שלי הריץ את כל תרחישי הזוועה האפשריים. הערתי את רותי שישנה בהנאה בלול. התחננתי בפני אביבה ומימי לנטוש את עמדת המדבקות שלהן ולהצטרף אלי לצוות החיפוש.
הלב שלי הלם בפראות. לא עניתי לחברה שבירכה אותי לשלום במדרגות. העורך התקשר, עניתי לו בחופזה כי הבן שלי נעלם ואני חייבת לחפש אותו, ולא פנויה להתעסק בזוטות כמו כתבות. הגעתי למכולת וראיתי אותו עומד כמו ילד טוב בתור.
"אמא", הוא קרא בתמיהה. "את צריכה לדעת שאם אני מאחר לחזור מהמכולת, סימן שיש תור ארוך!". הרגשתי טיפשה. הגזמתי.
הרגשה שלא עזרה לי למחרת, כשבן השתים עשרה איחר בחצי שעה. "מה קרה?", נחרדתי. "שיחקנו בחצר בית הספר כדורגל".
נאנחתי והמשכתי לחרדה הבאה, שציפתה לי בסיבוב. אני חיה מחרדה לחרדה. התקווה היחידה שעוד נותרה לי, שיום אחד אפסיק לדאוג - התנפצה. גם סבא וסבתא דואגים.
אין לנו שליטה על כלום
אתמול בערב נסעתי לבקר את ההורים שלי. רק עם עצמי. בלי בני לוויה. אני אוהבת לשוחח עם אבא שלי בנחת, לשתף אותו בחוויות, להתייעץ קצת, לצחוק. כשהגעתי אליו הוא עמד במטבח וחתך סלט ירקות דק דק וטעים. לאבא שלי, פתאום נזכרתי, מעולם לא היו סבא וסבתא. הם, שני הזוגות, נשלחו אל מותם במלחמת העולם השנייה. לצערו, הם לא הספיקו להיות עטופי חרדה לנכדים שנולדו לאחר המלחמה.
אמא ישבה ליד השולחן וקראה מספר התהלים, "הי מלי, הכל בסדר?"
"כן ולא", עניתי לה. "החרדות של ההורות מתסכלות אותי. כל היום לדאוג ולפחד על כולם. זה קצת גדול עלי".
"מלי, אני חייבת לספר לך על פירוש נפלא שקראתי", אמא שלי ענתה לי בשיא ההתלהבות. "הרב שמשון רפאל הירש (אחד הרבנים שנפטר לפני כ-120 שנה בגרמניה), כתב באחד מפירושיו כי הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לדאוג. אדם שדואג, בטוח שכל השליטה נמצאת בידיו. אבל למעשה, אין לנו שליטה על שום דבר. אנחנו צריכים את עזרתו של אלוקים בכל צעד, בשביל ילד אחד, בדיוק כמו בשביל עשרה".
דווקא המילים שלה הרגיעו אותי. התיישבתי על הספה בתחושת הקלה. אני חייבת להתחזק באמונה ולדעת שאני לא מנהלת את העולם. הדאגות שלי לא יוסיפו ולא יורידו ממה שיקרה.
"זה מזכיר לי", שיתפתי את הורי, "מייל קורע לב שקיבלתי מאמא שכולה שאיבדה את בתה בפיגוע, ובעצם גילתה כי למרות שגוננה עליה במשך שנים, דבר לא עזר באותו הרגע בו נגזר עליה מה שנגזר".
"בואי תטעמי מהסלט, וקחי גם מקציצות הבשר", אבא שלי קרא לעברי, תוך כדי שהוא בוזק מעט מלח. רציתי לשאול אותו אם גם הוא סובל כסבא מחרדות. אבל הי, רגע. הוא לא סבא, הוא אבא שלי!
ומשהו נוסף: ברוח הדברים שכתבתי, רוצה לנצל את הטור ולהתפלל לשלומם ולחזרתם המהירה של השבויים - הביתה למשפחתם.