לא שמעתי אז עדיין מילים כמו "הפרעת אישיות גבולית", והידע הפסיכולוגי שלי היה אז (ועודנו) מצומצם, אז גם לא הבנתי מאיפה מגיעות כל המכות האלה.
ממבט ראשון היא שבתה אותי, חברה של בת הזוג של השותפה. איך שהיא יצאה מפתח הדירה, אמרתי לשותפה שלי שהיא חייבת לארגן לי את המספר שלה, וכך היה. פגישה ראשונה מופלאה, שנמשכה שבע שעות נהדרות. אפשר להגיד ששם היה שיא מערכת היחסים, ומשם הכל התחיל להתדרדר.
היא היתה מוציאה עליי את כל התסכולים והדפיקויות שצברה בבית, מנחיתה עליי מכה אחרי מכה, שוברת מחדש את כל מה שבנינו. ואני, כמו הסמרטוט שהייתי, סופג את הכל, סופח עוד ועוד מים ויכול להם, או כך לפחות חשבתי.
היא היתה לוקחת את הדברים וחוזרת להורים שלה
בכל פעם שהתווכחנו קצת, היא פשוט היתה לוקחת את הדברים שלה והולכת בחזרה להורים שלה. הסברתי לה שזה פוגע בי ומפריע לי, שלא ככה מתמודדים עם בעיות, אלא מדברים עליהן, ואם צריך, לוקחים כמה דקות להירגע, לא עוזבים על כל שטות. הסברתי לה שהיא שוברת את כל האמון שיש לי במערכת היחסים הזאת. היא היתה מתנצלת, אומרת שאני צודק, אני הייתי סולח ומכין את עצמי ישר למכה הבאה, שידעתי שתגיע.
כל מערכת היחסים התנהלה לפי הקריזות שלה. היא חשבה שהיא האדם המתחשב והרגיש ביותר עלי-אדמות, ואני כל הזמן רציתי לצרוח שתוציא את הראש מהתחת, שתראה כמה היא לא מתחשבת או רגישה או מבינה. רציתי כל כך שיהיה לי כוח לעזוב, אבל אהבתי אותה, אז החלטתי להישאר ולסבול.
חשבתי שאני יכול לעזור לה באמת, אולי ביום מן הימים אפילו להעלות את נושא הטיפול והעזרה שחשבתי שהיא צריכה לקבל, רק שפחדתי.
דמיינו לכם להיות במערכת יחסים עם אדם שאתה אוהב, שכל מה שאתה רוצה להגיד לו זה שאתה רוצה לעזור לו, שאתה לטובתו, אבל אתה מפחד שזה בדיוק מה שידחוף אותו לעזוב, בדיוק מה שרצית שיקרב אותה אליך יתגלה בתור משהו שירחיק. אז שתקתי.
שתקתי בכל פעם שהיא התעצבנה עליי סתם. שתקתי בכל פעם שהיתה לה "תחושה" שמשהו לא בסדר, אפילו שלי היה יום מוצלח במיוחד. שתקתי בשלוש הפעמים שהיא נפרדה ממני באופן סופי והתחרטה בבכי כעבור עשר דקות. שתקתי וסלחתי.
חשבתי, כנראה כמו כל סטודנט אחר לפסיכולוגיה, שאני יכול לתקן את העולם, לעזור לאנשים באמת, בטח לאנשים שאני אוהב, בטח לבחורה שאני אוהב.
בכל קשר זוגי יש אלמנט של טיפול, טיפול של שני בני הזוג ביחד בעצמם, וטיפול של כל בן זוג זה בזה. הבעיה מתחילה כשאחד מקבל יותר מדי על עצמו את דמות המטפל, ולא מקבל בחזרה. זאת בדיוק הטעות שעשיתי.
עם הזמן הבנתי יותר ויותר איך במקום להיות בן זוג, אני נהיה מטפל. לא אומר את מה שאני חושב או מרגיש, אלא רק את מה שנכון להגיד כדי לא לפגוע. לא מרגיש משוחרר וחופשי להיות אני, אלא לכוד בתוך הדמות שהיא צריכה שאהיה כדי שתשמור על עצמה.
בסוף נמאס לי. הרגשתי חנוק ולכוד, שהיא סוגרת עליי מכל הכיוונים ושאני לא מבין כבר מה אני עושה איתה. אז נפרדתי ממנה.
היא שלחה לי הודעות מכפישות בטלפון, ואני לא הגבתי. למחרת היא התקשרה בבוקר וביקשה להגיע. הסכמתי.
היא הגיעה, דיברנו ושכבנו, הסכמתי לתת לזה עוד הזדמנות. שלושת השבועות שבאו אחרי זה היו נוראיים. כל הזמן טלפונים והודעות לבדוק שאני עדיין אוהב ובסדר, ובסוף, כשאמרתי שאני לא יכול יותר וזה נגמר - היא נעלמה סופית.
לפחות כך חשבתי.
כמה חודשים אחרי זה, ברגע של אלכוהול, תקף אותי געגוע. התקשרתי לראות מה שלומה, הצעתי שאולי ניפגש ונדבר על מה שהיה, נסגור את זה כמו ילדים גדולים. דיברנו על הכל בצורה בוגרת ושקולה, בסוף גם ניסיתי להשכיב אותה, רק שזה לא ממש הצליח . לא נורא, בדיעבד, אפילו עדיף.
למדתי שאני לא יכול לתקן את כולם, גם לא לנסות
היום אני כבר יכול להסתכל על כל מערכת היחסים ההיא ולצחוק. אני יודע שאת הלקח שלי למדתי, גם אם בדרך הקשה. אני כבר לא כועס עליה, גם לא מרחם, רק מצטער בשבילה ובשביל כל מערכות היחסים הטובות שהיא עוד תהרוס לעצמה בעתיד.
למדתי שאני לא יכול לתקן את כולם, ושאני גם לא אמור לנסות.
אז עכשיו יש לי את ל', וזה הולך נהדר. היא חמה, מתעניינת, מקשיבה, רגישה ובאופן כללי די נהדרת. היא נהנית מכל הפירות שההיא לא ידעה לקטוף. אני לא צריך לטפל בל', והיא לא צריכה לטפל בי.
אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ואני למדתי שכנראה שהדרך לגן-עדן רצופה ייסורים.
האימייל של טל