יוזמה חדשה: מלווים מקצועיים לחולים סופניים
"להיפרד בשלום" - מיזם חדש מאפשר לחולים ולבני משפחותיהם לצלוח יחד את החודשים האחרונים לפני המוות. מלווים מקצועיים מסייעים לחולה וליקיריו להתכונן, להשלים, להיפרד וגם לבטא את פחדיהם העמוקים ביותר
ריקה שבח
פורסם: 11.09.07, 01:33
בפעם הראשונה שמיכל וייס פגשה את שמואל ודניצקי הוא כבר היה חולה מאוד. מיכל, עובדת סוציאלית במיזם ׳להיפרד בשלום׳, הוזמנה לפגישה על ידי רעייתו של ודניצקי, נילי, שחשה שהיא זקוקה לעזרה בהתמודדות עם המצב החדש שאליו נקלעה המשפחה.
שמואל ודניצקי חלה בסרטן. בשנים הראשונות העדיפה רעייתו להסתיר ממנו את חומרת המצב. "הילדים לחצו לספר לו, אבל אני התעקשתי," היא נזכרת. "׳אתם לא מכירים אותו כמוני׳, אמרתי להם. הכרנו בגיל 16 והרגשתי שלא נכון לספר לו. יכול להיות שאם הייתי מספרת לו מוקדם יותר הוא היה מתארגן וזה היה מקל עלי אחר כך, אבל זה היה שובר אותו. החודשים האחרונים שהרווחנו יחד בסוף היו שווים את זה."
אבל ככל שהתקדמה המחלה ומצבו של שמואל הידרדר, חשה נילי שהיא צריכה להתכונן לאפשרות שייאלצו להיפרד. היא חיפשה דרך להתקרב לבעלה, לספר לו על חששותיה ולחלוק איתו את פחדיו ואת סבלו.
כמו מי שנמצא על גשר (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
וכך הגיעה וייס לפגישה עם שמואל, שבאותה עת עוד לא ידע שהוא חולה סופני וסירב לראות בסרטן סיבה לשנות את הרגלי חייו. "הוא כבר נראה חולה מאוד, אבל היה בטוח שיוכל להמשיך את חייו ואת עסקיו כרגיל," נזכרת וייס, שמתמחה בחולים סופניים. "הוא נהנה מהישגיו המקצועיים והיה מרוצה מנישואיו ומיחסיו עם שני ילדיו הבוגרים, אבל המציאות היתה מורכבת יותר: היה ניתוח קשה, היו מילים מפורשות של הרופא, מצב רוחה הירוד של אשתו, הירידה במשקל והעייפות שהשתלטו עליו והעובדה שבתו הגיעה מחו"ל כדי להיות על ידו — אי אפשר היה להתעלם מכל אלה.
"בפגישה שמואל הציג את עצמו כמי שנמצא על גשר, שלא יודע מה אורכו ומה יש מעברו השני. היה ברור שאני מוזמנת ללכת איתו את הדרך הזאת, והבנתי שעלי לעשות הכל כדי שיוכל ללכת בה עם אשתו וילדיו."
וייס ליוותה את המשפחה עד מותו של שמואל, בגיל .65 באחת השיחות הקשות ביותר דנה וייס עם נילי בהחלטתה לאפשר לשמואל למות בבית. "מיכל שאלה ׳מה יהיה אם תמצאי אותו יום אחד מת לידך?׳ ואני אמרתי לה מה שאמרתי כל הזמן — שאני רוצה שהוא ימות בזרועותי. אבל רק אז, באותה שיחה, הבנתי באמת מה זה הדבר הזה שאני מדברת עליו. אמרתי לה ׳אם זה מה שיקרה, אז זה מה שיקרה׳, ומיכל אמרה: ׳טוב, אני מאמינה שתוכלי לעשות את זה׳. לא הייתי מצליחה בלעדיה".
- למה את מתכוונת?
"מיכל נתנה לי עצות של בעלי ניסיון. למשל, היא אמרה לי לא להתנגד לו. היא לימדה אותי שאם הוא אומר ׳זה הסוף׳, לא להגיד ׳מה פתאום׳ אלא לזרום איתו. היא לימדה אותי איך לא לבזבז אנרגיות על אנטגוניזם. היא שיכנעה אותי לבנות מערכת רפואית תומכת סביבי ולחצה עלי לקבל עזרה. היא גם שיכנעה אותי לדבר עם הבן שלי, שלא כל כך הסתדר עם הקשיים של אבא שלו, וזה היה נפלא. ככה הבן היה איתי ממש עד הרגעים האחרונים.
"הלילות בסוף היו בלתי נסבלים. אני זוכרת שבוקר אחד שמואל התנצל וביקש ׳אל תכעסי עלי׳. אני התייסרתי וכעסתי על עצמי, אבל הבנתי ממיכל שאני צריכה לחשוב גם על עצמי ולא להרגיש רגשות אשמה. זה נתן לי כוח להמשיך. והכי חשוב — שמואל דיבר עם מיכל בחופשיות על מה שהוא לא יכול היה לדבר איתי. הוא גם לא נפרד ממני באמת. הוא רק אמר ׳נעמת לי, המתקת לי את סוף חיי׳. אלה היו מילות הפרידה האחרונות."
מאפשרים לבחור
׳להיפרד בשלום׳ הוא מיזם שהקימו לפני מספר חודשים ארגון עמל סיעודית, שפועל בענף הסיעוד לרווחת האוכלוסייה המבוגרת, וארגון ת.ל.ם, שמנהל מרכז השתלמויות. במסגרת הפרויקט מלווים אנשי הארגון חולים במחלה מאיימת חיים, עוזרים ותומכים גם פיזית וגם נפשית בחולה ובמשפחתו במקומות שבהם יש הרבה חששות, אי ודאות ופחד.
החולים, וגם המשפחות, זקוקים לעזרה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
המלווים של ׳להיפרד בשלום׳ הם אנשים בעלי הכשרה קודמת במקצועות טיפוליים כמו עבודה סוציאלית, סיעוד או חינוך, שעוברים קורס לימודי שנמשך שנתיים, ובמסגרתו הם גם מלווים חולים. בימים אלה פועל הארגון להוסיף למסגרתו גם קורסים בעלי הקשרים פרקטיים כמו התנהלות מול הביטוח הלאומי וכדומה.
"החולים והמשפחות זקוקים לעזרה מגוונת בהבנת המינוחים הרפואיים, בגיוס צוות רפואי מסייע, בטיפול סיעודי ובהמשך גם במשימות היומיומיות ובכתיבת צוואה," מסבירה וייס. "אחרי הפטירה יש צורך בעזרה בארגון ההלוויה או מיצוי הזכויות שמגיעות מהרשויות השונות. יש המון מה לעשות בכל שלב, אבל יש בעיה לעשות את זה בתקופות של חרדה ושל עומס רגשי. תפקידנו העיקרי הוא ללוות את החולה יד ביד, כי יש הרבה בדידות במחלה. לכל אדם יש פרק אחרון בחייו, וכל אחד חווה אותו בדרכו שלו. תפקידנו להצטרף אליו בדרך שבחר בה."
- גם כשהוא כבר ויתר?
"כשבאדם מתפתחת תחושה הולכת וגדלה שהגיע לפרק האחרון בחייו, אז גם מבחינה פיזית הגוף עובר שינוי. האפשרות כבר קיימת, ועכשיו החולה אובד עצות. אנחנו מצטרפים אל העובדה הנתונה הזו."
- אז מה, מוותרים איתו?
"אנחנו מצטרפים לדרך שהוא בוחר, לא דוחקים בו. הליווי שלנו מאפשר לו לבחור להישאר בפחד, להסכים שזהו הפרק האחרון או לשמור על התקווה ולהמשיך בחיי היומיום. אנשים יכולים לבחור להשלים דברים, לערוך טקסי פרידה מהחיים, לומר לקרובים דברים שלא נאמרו עד כה ועוד. כמלווים אנחנו מאפשרים להם לבחור."
- איך עושים את זה?
"החולה רואה רק מוות, כעסים ופחדים. בהקשבה רחבה אנחנו מאפשרים לו לבטא את הפחד באופן לא שיפוטי ולעשות את הדרך על פי בחירתו. לפגוש את רגע המוות עם פחות סבל, לצאת מהחיים בהתפייסות. הוא כל כך נתון במצוקות עד שהוא לא רואה שום דבר אחר. תפקידנו לפתוח אותו לאפשרויות, לפתוח עבורו מרחב מרכך. החולה יכול לבחור לראות שהמוות אוניברסלי ולפרק את הבדידות לרגשות. אפשר להשתמש בדמיון, אפשר לשאול מה זה מוות, להציע לחולה לפנטז את גן העדן, אם הוא אכן מדבר עליו, ועוד."
פרידה שלמה ונכונה
לאה (שם בדוי) היתה רווקה בת .51 ד"ר נעמה לב ארי (שפירא), העובדת הסוציאלית שליוותה אותה במהלך לימודי ההכשרה שלה כמלווה, כתבה עליה בעבודת הסיכום שהגישה: "פגשתי אותה בעומקה של פרשת דרכים, חולת סרטן על קו הקץ, ולמרות שהייתי מודעת לחומרת מצבה קיוויתי לנס. לאה הביאה איתה תחושה שהכל נגמר עבורה, שאין טעם, וקיוויתי להנשים ולחשוף איים, תחנות של משמעות בחייה, ולהגמיש את שער היציאה מהחיים. לא להתמקד רק במחלה
ובמוות, אלא להרחיב את התמונה, לצייר את העלילה על גווניה השונים, לאתר חוויות טובות שהיו, רגעים של חיוך. ביקשתי להציע לה תקווה, כי רק היא נשארת עד הסוף."
לב ארי כיוונה לצדדים הפרקטיים בחייה של לאה. כך למשל במהלך הפגישות היא גילתה שלאה לא אוהבת את דירתה הקטנה והאפרורית בבת ים וסייעה לה לעבור לדירה נחמדה ומאווררת ברמת גן קרוב לאחותה. זה קרה שבועיים לפני מותה.
לב ארי: "אפשר לטייל עם החולה בין הזמנים, לאסוף סיטואציות מחלקים שונים בחייו, כי להיזכר זה קצת כמו לחוות את הדברים מחדש, ואז אתה יכול להגיד לעצמך שאחרי הכל עשית דברים בחייך. אפשר גם לטייל איתו בעתיד אפשרי, כדי שלא תהיה אימה. לשאול אותו מה עוד תיכנן לעשות, כדי לוודא שלא יהיה פחד מוויתור על דברים. ואם לא תוכנן כלום נתכנן יחד איתו, או לפחות נדמיין שאנחנו שם.
"אפשר לראות ביחד מה אפשר לתקן, איך אפשר לפצות, כי יש הרבה רגשות אשמה. אפשר לשאול ׳איפה עוד לא היית?׳ ואולי נבקר שם, או לפחות נדמיין, נציף קצת את המקומות הטובים. אדם שבוי בדפוסים, אבל הוא לא חייב להמשיך לקיים אותם. הוא יכול לנסות לפתוח דיאלוג חדש או מחודש עם דמויות בחייו. החולה יכול
לשאול את ילדיו ׳איזה הורה הייתי?׳ או לאסוף חוויות וזכרונות מבית ההורים ומהימים האחרונים ביחסים עם הילדים."
וייס: "שמואל, המטופל שלי, אמר לי שהוא אף פעם לא חשב שיישב פעם ויספר על חייו או ידבר על רגשותיו, אבל במהלך השיחות ראינו שכבן זוג וכאב הוא ידע לבטא את רגשותיו היטב. זאת היתה הפתעה גם עבורו.
"היו לנו שש פגישות, שבמהלכן הוא סקר וסיכם את חייו ותיאר אותם תוך התבוננות כנה על ההישגים ועל ההחמצות. לפעמים השתתפו גם רעייתו נילי או בתו, באמצעות שיחות טרנס אטלנטיות. השיחות איפשרו להם יתר פתיחות. נילי הצליחה לראות שיש בחיים תכנים רבים שלא סובבים רק סביב המחלה. כך למשל הם הכינו מסיבת יום הולדת לשמואל, למרות ששניהם ידעו שכנראה לא יוכלו לקיים אותה.
"התהליך שבו ליוויתי את המשפחה היה שילוב שבמבט מבחוץ נראה בלתי אפשרי: אחזקת החיים יחד עם הכנה לפרידה. טקסי פרידה לצד תקווה להקלה במחלה. במשך כל הזמן הזה ריחפה אצל שמואל השאלה ׳האם אני רוצה לדעת מה קורה אחרי?׳. לקראת הסוף הוא עוד הספיק לבטא את אהבתו ואת תודתו לנילי על הטיפול בו וגם לברר עם בנו את יחסיהם. היום אני יודעת שהתאפשר לו לסכם את חייו, לנהל דיאלוג וחשבון נפש הוגן.
"שמואל ובני משפחתו נפרדו ממני כשהם אומרים שעזרתי להם לגלות כמה פינות שלא הכירו ביניהם. מהמקום שלי למדתי שיש חוויות שמתגלות, תמונות שמתגלות, מפגשים שמתאפשרים רק אל מול הסוף. לדעתי אסור להחמיץ את ההזדמנויות האלה. בפרידה מהחיים עולים דברים באופן פתוח וגלוי, ואני כמלווה יכולה לאפשר נגישות לדברים האלה. ככה יכולים החולה ובני המשפחה להתמסר לפרידה ולעשות אותה שלמה ונכונה ."
- המעוניינים להשתלם כמלווים יכולים לפנות לת.ל.ם 6995897 —־.03 המעוניינים להיעזר במלווים יכולים לפנות ל׳להיפרד בשלום׳ 390 —־700־700־.1 מחיר הליווי: 1,500 שקל + מע"מ לחמש פגישות. 350 שקל + מע"מ לכל פגישה נוספת. זמינות בטלפון ללא הגבלה.