קשה להיות מאמי לאומית. עובדה

ב"עובדה" סבורים כנראה שאנחנו לא מסוגלים לעכל תחקיר חשוב בלי לרפד אותו בצבע, וכך קיבלנו את פרס ונינט, ש"שונאת חשיפה". אז מה אם זה נאמר בפריים טיים?

פעמיים מאמי לאומי, ובאמצע – תחקיר ראוי. כך בחרה "עובדה" לארוז את תוכנית הפרידה שלה מן העונה השישית לתולדותיה. לפני המשדר קיבלו עיתונאים קומוניקט מלא בטפיחות על השכם ובאותיות גדולות ומודגשות, מתוכן ניתן להבין כי בעונה הזאת שברה התוכנית את שיאי הרייטינג של עצמה, וכי בממצוע, מדי שבוע, צפו בה כמעט חצי מיליון בני אדם.

 

אבל גם ספינת הדגל העיתונאית הזאת שטה בתוך מים עכורים של ערוץ מסחרי, ויוצריה – כולם אנשים נורא מוכשרים וחכמים בהרבה מן התוצרים שהם מביאים אל המסך – יודעים מה אנחנו, שוכני הכורסה, רוצים באמת: קצת צבע לפני השינה. בעצם, הרבה צבע, אם אפשר. בתווך, בין הפרסומות, ממש לא מפריע לנו לצפות קצת בשואה בדרפור, במתלוננות נגד קצב, באנשים שגוועים בהוספיס ובבעלי סוכנות לדוגמנות שמתנהגים מאוד לא יפה. אם יש שחיתות בגודל בינוני, נצקצק בלשוננו כשהיא תיחשף. אם זו שחיתות משטרתית, אולי נזכור ש"עובדה" היא שהביאה אל המרקע את פרשת האחים פריניאן שבעקבותיה קמה ועדת זיילר שבעקבותיה פרש המנכ"ל קראדי מתפקידו קצת לפני המועד המתוכנן. ומה נסגר עם החיילים וחיסון האנתראקס? מי זוכר.

 

אז קיבלנו צבע, ואפילו חגיגי נורא. כבוד הנשיא הנבחר הפך לסמל הקונצנזוס בתוך דקה וחצי, אחרי ששים שנות מחלוקת סביב דמותו. איך זה קרה? מה זה מעיד עלינו כאזרחים? לא נדע, כי אילנה דיין בחרה לראיין אותו ולעשות שני דברים שהיא ממש לא מצטיינת בהם: להתנחמד ולהציע פרשנות פסיכולוגית לאישיותו.

 

ההתנחמדות גררה את פרס אל המקום בו הוצבה חופתו עם סוניה, אל מפגש כל-ילדי-הנשיא ותמונות (חמודות) בהן הוא מאכיל את נכדתו התינוקת בעגבניות שרי, ואל סדרה של שאלות צפויות ונדושות בהן דיין בחרה להציב את עצמה בצד של הקונצנזוס החדש מבלי לתהות עליו או לנסות לערער על קיומו. "מאיזה חומר עשוי האיש הזה", היא שואלת את עצמה בוויס אובר ועונה לעצמה, במיטב המסורת הדעתנית, כי האיש שהביוגרפיה הפוליטית שלו באמת ייחודית בעולם המערבי, ניחן ב"מנגנון של הונאה עצמית" שבאמצעותו הצליח לשקר לעצמו ולהאמין כי בעצם לא שונאים אותו, רק מתנגדים לדעותיו. וזה אחרי שהיא קובעת ש"כמעט שבעים שנה, כל בוקר, הוא קם ומחפש אהבה", כך שמעתי וכמעט לא האמנתי.

 

אהבה? היי, התבלבלתם קצת: נינט היא זו שמחפשת אהבה. אילנה דיין חיפשה אותה אתמול. פוליטיקאים, כדאי לזכור, מחפשים כוח. ועיתונאים, צריך להזכיר, חייבים לעשות כמיטב יכולתם כדי לחשוף את מקורות הכוח. גם לכבוד הנשיא הנבחר צריך לומר שייתכן מאוד כי המיני-שערוריות שנקשרו בשמו – קבלת מתנות ותרומות מפוקפקות מאילי הון – עלולות לצוץ שוב בתודעה הציבורית בעת כהונתו, ותגובתו לכך חשובה בהרבה מתגובתה של סוניה לבחירתו. חשובה – אבל לא סוחטת רייטינג.

 

העיקר שיש קארה חדש

והמאמי הלאומית השנייה, הגברת הראשונה של תרבות המוזיקה הממוסחרת לעייפה, מה היא עשתה ב"עובדה"? סיפרה שקשה לה, שלפעמים בא לה לתקוע בוקס למי שלא מבין שהיא לא פלקט, שהיא הלכה לפסיכולוגית, שעכשיו היא מדברת ופועלת מ"מקום שלם" יותר, שהיא מפחדת מן הזקנה (בגיל 24) ושהעיסוק המופרז בה ובפוני שלה גרם לה להיגעל מעצמה.

 

"אני סך הכל הלכתי לתחרות שירה וזהו, זה נהיה מפלצת", לאטה בפני רוני קובן, שעשה עבודה נאה ושאל אותה מדוע, אם היא כל כך שונאת חשיפות, בחרה לשתף את כולנו בעוד ראיון: היא חשבה קצת, והצהירה שהיא רוצה לספר את האמת שלה. נו, הנה לכם מנגנון של הונאה עצמית, ואירוניה קלילה בצידו, אם תרצו. שונאת חשיפה, מאמי? כל כך שונאת עד שאת מוכנה להגיר דמעות למצלמה, להכניס את כל צוות "עובדה" לתוך הבית שלך, להמשיך לבכות על פפראצי ולצחוק על כל זה בדרך לבנק? לא נורא: מחר תהייה עוד הופעה, ואחריה עוד אחת, ועוד צילום ועוד ראיון, וכל זה, צריך היה להזכיר לנינט, הוא פשוט חלק מן העבודה שלה. וכך יהיה עד שנבחר בה לנשיאה באס אם אסים, בעוד כמה עשורים.

 

אה, כן. היה גם תחקיר. וחשיפה בצידו. עמרי אסנהיים וכתבתו על מיליוני דולרים שתרמו יהודים עשירים לתושבי צפון דפוקים בעת המלחמה, ואיכשהו הכסף לא הגיע מ"קרן היסוד" לייעודו. זה הזמן שבו, אני משערת, כמה מאות אלפי צופים נאמנים של "עובדה" עסקו במרץ בסידורי הלילה שלהם וחיכו לנינט. התחקיר היה חשוב וטוב. ולו כתזכורת למה ש"עובדה" אמורה לעשות ויודעת לעשות. בין ספקולציות על מנגנונים נפשיים לבין חשיפת קארה חדש.