הזקן שלא ישן

חבר הכנסת לשעבר, פסח קדם, היה זקן גבנוני גבה-קומה רתחן ונקמני, שבטוח כי כל הלילות חופרים מתחת לביתו ומפריעים לו לישון. קטע ראשון מתוך סיפור חדש של עמוס עוז, מתוך "קשת החדשה", שיתפרסם כאן בשלושה חלקים

עמוס עוז פורסם: 30.06.07, 17:31

חופרים

 

מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם חי בסוף ימיו בבית רחל בתו, בקצה הכפר תל אילן שבהרי מנשה. הוא היה זקן גבנוני, גבה-קומה, רתחן ונקמני. באשמת מחלת העקמת בעמוד השדרה שלו היה ראשו נטוי לו בזוית כמעט ישרה לפנים, והנטייה הזאת שיוותה לגופו צורת האות נון סופית בדפוס. בן שמונים ושש היה, מגויד ומסוקס כולו, מחוספס, עורו דומה לקליפת עץ זית. איש חסון וגועש העולה על גדותיו מרוב השקפות ואידיאלים. מן הבוקר עד הערב היה מסתובב בבית נעול נעלי בית, לבוש בגופייה ובמכנסי חאקי שהיו רחבים הרבה ממידתו ומוחזקים בזוג כתפיות מצטלבות על גבו. לראשו חבש תמיד כומתה שחורה מהוהה שירדה לו עד חצי מצחו, כמו שריונאי שיצא מכלל שימוש. ולא חדל לרגון: מקלל היה בכל פה מגירה שסירבה להיפתח, מחרף ומגדף את קריינית החדשות שבלבלה בין סלובקיה לסלובניה, מתרתח על הרוח המערבית שנשבה פתאום מן הים וערבבה לו את ניירותיו על שולחן המרפסת, זועם גם על עצמו מפני שכאשר גחן ארצה לאסוף את הניירות האלה נחבט בקומו בפינת השולחן הארור.

 

הוא מעולם לא סלח למפלגתו שהתפוררה ונעלמה לפני עשרים וחמש שנים. גם לא מחל לשונאיו וליריביו שכולם כבר הלכו מזמן לעולמם. הנוער, האלקטרוניקה והספרות החדשה עוררו בו בחילה. העיתונים פרסמו רק טינופת. אפילו חזאי מזג האוויר בחדשות הטלביזיה נראה לו כשחצן מיופייף ונבוב הממלמל דברי הבל בלי שיהיה לו שום מושג על מה הוא בכלל מדבר.

 

את שמותיהם של השרים והמנהיגים הנוכחיים היה פסח קדם משבש או שוכח בכוונה, ממש כפי שהעולם שכח אותו. אבל הוא, מצידו, לא שכח מאומה: זוכר היה לפרטי פרטים כל עלבון, נוטר כל עוולה שעוללו לו לפני שני דורות וחצי, חורת על לוח ליבו כל חולשה שהייתה ביריביו, כל הצבעה אופורטוניסטית במליאת הכנסת, כל שקר חלקלק בישיבת אחת הועדות, כל בזיון שהמיטו על עצמם החברים מלפני ארבעים שנה (הוא נהג לכנות אותם "החברים המדומים ההם", ולעיתים, כשהתכוון לשני שרים זוטרים בני דורו, כינה אותם "החבר כישלון והחבר קיא-קלון").

 

לפנות ערב, כאשר היה יושב עם רחל בתו ליד שולחן המרפסת, היה מנופף פתאום באוויר קומקום מלא תה לוהט והיה מטיח ברחל:

"צורה נחמדה מאוד הייתה להם, לכולם, כאשר בן גוריון קם לו פתאום ונסע ללונדון לפלרטט מאחורי הגב שלהם עם ז'בוטינסקי".

רחל הייתה אומרת:

"פסח. אם לא איכפת לך. תניח בבקשה לקומקום הזה. אתמול שפכת עלי יוגורט ובעוד רגע תתיז עלינו תה רותח".

 

גם לבתו האהובה רחש הזקן טינה מתמשכת: אכן היא טיפלה בו יום יום ללא דופי אבל גם בלי שום יראת-כבוד. מידי בוקר הייתה מגרשת אותו בשבע וחצי ממיטתו כדי לאוורר או להחליף את מצעיו (הוא הדיף תמיד ריחות-גוף חריפים, כמו גבינה שעבר זמנה). רחל לא היססה להעיר לו על ריחות גופו והייתה מכריחה אותו להתקלח פעמיים ביום בחודשי הקיץ. פעמיים בשבוע חפפה וקרצפה לו את ראשו וכיבסה את הכומתה השחורה. שוב ושוב הייתה מסלקת אותו מן המטבח (הוא היה מחטט במגירות, מחפש את השוקולד שהסתירה מפניו, לא הרשתה לו יותר מאשר מלבן אחד או שניים בכל יום). בגערות הייתה מאלצת אותו להקפיד על הורדת המים בשירותים ועל רכיסת מכנסיו בצאתו. יום יום ערכה למענו בתוך שורה ארוכה של צלוחיות מסומנות את מסדר תרופות הבוקר וכמוסות הצהריים וטבליות הערב שלו. את כל אלה עשתה רחל בתוקף, בתנועות חדות וחסכוניות ובשפתיים מהודקות, כאילו הוטל עליה לחנך את אביה מחדש לעת זקנתו, לתקן את הרגליו הרעים ולגמול אותו סוף סוף מחיים ארוכים של פינוק ושל אהבה עצמית.

 

נוסף לכל, החל הזקן להתלונן בבקרים האחרונים על הפועלים החופרים בלילות מתחת ליסודות הבית וטורדים את שנתו, כאילו אי אפשר להם לחפור בשעות היום, בשעות שבהן אנשים מן היישוב אינם ישנים את שנתם.

 

"חופרים? מי חופר?"

"הלא אני הוא השואל אותך, רחל, מי זה חופר אצלנו בלילות?"

"אף אחד אינו חופר כאן, לא בימים ולא בלילות. אולי רק בחלומות שלך"

"חופרים! חופרים! שעה שעתיים לאחר חצות מתחילות כאן כל מיני נקירות וחתירות, כמו במכושים, ולפעמים גם חרחורים וכרסומים כאלה. את כנראה ישנה שנת צדיקים אם אינך שומעת כלום. את הלא תמיד היית ישנה כתינוקת. מה הם מחפשים אצלנו במרתף או מתחת לעמודי הבית? נפט? זהב? שמא מגילות גנוזות?"

 

רחל החליפה את טבליות-השינה של הזקן בטבליות אחרות. לשווא. הוא הוסיף להתלונן גם בבקרים הבאים על נקישות ועל קולות-חתירה ליליים "ממש מתחת לרצפת חדרי".

 

 

2.

רחל פרנקו הייתה אלמנה נאה ומטופחת כבת ארבעים ושש, מורה לספרות בבית הספר של הכפר תל אילן, לבושה הייתה תמיד בחן ובטוב-טעם בחצאיות רחבות בגוני פסטל נעימים ובמטפחות-צוואר בצבעים תואמים, נועלת גם לעבודתה בבית הספר נעליים גבוהות-עקב ועונדת עגילים עדינים ולעתים גם מחרוזת כסופה דקיקה. בכפר היו שלא ראו בעין יפה את גזרתה הנערתית ואת תסרוקת-הפוני שלה ("אישה בגילה! ועוד מחנכת! ואלמנה! בשביל מי יש לה להתלקק ככה? בשביל מיקי הוטרינר? בשביל הערבי הקטן שלה? למי היא מקווה להוציא כאן את העיניים?")

 

הכפר היה נושן וישנוני, כפר בן מאה שנה ויותר, ובו עצים עבותים וגגות אדומים ומשקים חקלאיים קטנים שרבים מהם כבר נהפכו לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות-משק, תבלינים אכזוטיים ופירות נדירים, עבודות מקרמה. מבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות-טעם.

 

כמו אביה הזקן חייתה גם רחל חיים מסוגרים בבית הקטן שבקצה הכפר, שחצרו הגדולה גבלה בחומת הברושים של בית הקברות המקומי. שניהם, האב ובתו, היו אלמנים: אשתו של חבר הכנסת פסח קדם, אביגיל, מתה לפני שנים רבות מהרעלת דם. בנו בכורו אליעז נהרג בתאונה (אליעז היה הישראלי הראשון שטבע בים סוף, בשנת ארבעים ותשע). ואילו בעלה של רחל, דני פרנקו, מת מדום הלב ביום הולדתו החמישים.

 

בתם הצעירה של דני ורחל פרנקו, יפעת, נישאה לרופא שיניים משגשג בלוס אנג'לס. אחותה הבכירה אסנת סחרה ביהלומים בבריסל. שתי הבנות התרחקו מאוד מאימן, כאילו תלו בה את אשמת מות אביהן. ושתיהן לא אהבו את הסב, שנראה להן כאדם אנוכי מפונק ונרגן.

 

יש שהזקן, בזעפו, היה טועה וקורא לרחל בשם אמה:

"נו באמת. אביגיל. הלא זה היה ממש לא לפי כבודך. בושי לך!"

 

לעתים נדירות, כשחלה, אירע שערבב בין רחל לבין אמו, הינדה, שנרצחה בידי גרמנים בכפר קטן ליד ריגה.

 

ואילו רחל, מצידה, לא טעתה באביה אפילו פעם אחת. היא נשאה באורך רוח את נבואות החורבן ואת נאומי התוכחה שלו, אבל בהתרשלויותיו ובהתפנקויותיו נהגה ביד ברזל: אם שכח להרים את מושב האסלה לפני ההשתנה הייתה רחל תוקעת בידו מטלית רטובה ושולחת אותו אחר כבוד לחזור כלעומת שבא ו"לעשות מה שכל אדם בן תרבות חייב לעשות". אם שפך מרק על מכנסיו היה עליו לקום מייד, באמצע הארוחה, ללכת לחדרו, להחליף ולשוב אל השולחן נקי. לא הייתה מוותרת לו על טעות בכפתורי הכותונת ולא מתפשרת על שולי המכנס שנתקעו לו בתוך הגרב. כאשר גערה בו, למשל, על ששוב התיישב לשלושת רבעי שעה בבית השימוש ושכח לקום ושכח גם לנעול את הדלת, הייתה קוראת לו בשמו, פסח. אם כעסה עליו מאוד פנתה אליו בכינוי חבר קדם. אבל יש לפעמים, לעתים נדירות, שבדידותו או עצבותו היו מעוררות בה פתאום צביטה חולפת של רוך אימהי. למשל, כשהיה מופיע בפנים מבוישים בפתח המטבח ומתחנן כילד על עוד קוביית שוקולד. היא הייתה מוותרת ומעניקה לו את מבוקשו ואף קוראת לו אבא.

 

"שוב קודחים אצלנו מתחת ליסודות הבית. הלילה באחת או בשתיים לפנות בוקר שוב היו כל מיני נקישות וצלצולים של מעדרים או אתי חפירה. את לא שמעת כלום?"

"גם אתה לא שמעת. נדמה לך"

"מה הם מחפשים אצלנו במרתף או מתחת לעמודי הבית, רחל? מי הם הפועלים האלה?"

"אולי סוללים בלילות את מנהרת הרכבת התחתית של תל אילן".

"את לועגת לי. אבל אני לא טועה, רחל. חופרים מתחת לבית. והלילה אקום ואעיר אותך, שתשמעי גם את במו אוזניך".

"אין מה לשמוע פסח. איש לא נובר שם, מלבד אולי המצפון הרע שלך".

 

3.

רוב שעות היום היה הזקן רובץ בכיסא נוח על הרחבה המרוצפת שלפני דלת הכניסה. אם קצרה רוחו היה קם ושט לו כמו רוח רעה בין חדרי הבית, יורד למרתף לטמון מלכודות לעכברים, נאבק בשצף-קצף עם דלת הרשת של המרפסת, מושך ומושך אותה בחרי אף כלפי פנים אף על פי שנועדה להיפתח החוצה, מקלל את חתוליה של בתו שהיו נמלטים לכל עבר מפני דשדוש נעלי הבית שלו, יורד היה מן המרפסת אל חצר המשק שחדל להיות משק, ראשו הנטוי לפנים בזוית כמעט ישרה משווה לו צורת נון סופית בדפוס, מחפש היה בשצף קצף איזו חוברת או מכתב דווקא בבית האימון הנטוש, במחסן הדשנים, במחסן הכלים, ובתוך כך היה שוכח מה יצא לחפש, תופס בשתי ידיו איזה מעדר זנוח ומתחיל לחפור תעלה מיותרת בין שתי ערוגות, והיה מחרף את עצמו על איוולתו שלו, מחרף את הסטודנט הערבי שאינו מפנה את ערימות העלים היבשים, משליך מידיו את המעדר וחוזר ונכנס הביתה בדלת המטבח.

 

במטבח היה פותח את המקרר, בוהה לרגע פנימה אל אור-היקרות החיוור, סוגר את המקרר בטריקה מזעזעת-בקבוקים, חוצה בפסיעות נרגנות את המסדרון, ממלמל משהו בינו לבינו, אולי מוקיע באוזני עצמו את טבנקין ואת מאיר יערי, מציץ לחדר האמבטיה, מקלל את האינטרנציונל הסוציאליסטי, פוסח על חדרו ושוב תועה-נסחף אל תוך המטבח, צווארו מוכה-העקמת נטוי בזווית ישרה וראשו עטוי הכומתה השחורה משתלח בחוזקה לפנים כמו ראש פר מנגח בזירה, מחטט קצת במזווה ובארונות הכלים, מחפש לו קובייה של שוקולד, גונח, מגיף בטריקת אכזבה את דלתות הארון, שפם השיבה הצמרירי שלו סומר פתאום כמו זיפי קיפוד, עומד וצופה לרגע מבעד לחלון המטבח ומאיים פתאום באגרוף גרום על עז תועה ליד הגדר או על עץ זית במורד הגבעה, ושוב מדשדש במין זריזות זועפת עד להשחית בין רהיטי הבית, מחדר לחדר, מארון לארון, מסמך מסוים דרוש לו, בזה הרגע הוא דרוש לו, בלי שום דיחוי הוא דרוש לו, עיניו הקטנות האפורות מתרוצצות ובולשות בכל מקום ואצבעותיו מחטטות בין המדפים והאצטבאות, ובתוך כך הוא אינו חדל לשטוח באוזני קהל-שומעים לא נראה כל מיני טענות, מחרוזות של הנמקות, שרשרת ארוכה של זלזולים ודברי גנאי, הפרכות והוקעות. הלילה הזה מנוי וגמור עמו לקום באומץ לב ממיטתו לרדת אל המרתף ופנס חזק בידו וללכוד את החותרים שם, יהיו אשר יהיו.

 

4.

מאז מותו של דני פרנקו, מאז עזבו אסנת ויפעת בזו אחר זו את הבית ואת הארץ, לא נשארו לאב ולבתו שום קרובי משפחה קרובים. גם לא ידידים. שכנים כמעט שלא ביקשו את קירבתם וגם הם כמעט שלא נכנסו אצל השכנים. בני דורו של פסח קדם עברו מן העולם או דעכו, וגם לפני כן לא היו לו לא מקורבים ולא תלמידים: טבנקין עצמו הוא שהרחיק אותו, בהדרגה, מן המעגל הראשון של מנהיגי התנועה. ענייניה של רחל בבית הספר התנהלו בבית הספר. נער הצרכנייה היה מביא בטנדר שלו את המצרכים שהזמינה רחל בטלפון, והיה מכניס אותם הביתה דרך דלת המטבח. רק לעתים רחוקות עברו זרים את סף הבית האחרון ליד חומת הברושים של בית הקברות. יש שהופיע נציג של ועד הכפר לבקש מרחל שתדאג לגיזום הגדר החיה שגדלה פרא והפריעה למעבר בדרך. או סוכן נוסע של מוצרי חשמל בא להציע מדיח כלים או מייבש כביסה בתשלומים נוחים (על כך אמר הזקן: "מייבש?! חשמלי?! לכביסה?! מה זה צריך להיות? השמש כבר יצאה לפנסיה? חבלי-הייבוש התאסלמו?"). לעתים רחוקות דפק שכן בדלת, איכר קפוץ-שפתיים בבגדי עבודה כחולים שבא לברר אם כלבו האובד לא תעה במקרה אל חצרם? ("כלב?! אצלנו?! הלא החתולים של רחל היו קורעים אותו לגזרים!").

 

מאז בואו של הסטודנט שהתגורר בחצר, בביתן ששימש פעם לדני פרנקו בתפקיד מחסן כלים ובית אימון לאפרוחים, היו אנשי הכפר מתעכבים לפעמים ליד הגדר כמו מרחרחים את האוויר. ומייד היו מחישים את צעדיהם ומסתלקים לדרכם.

פעמים אחדות הוזמנה רחל, המורה לספרות, עם אביה שהיה פעם חבר הכנסת להרמת כוסית לכבוד סיום שנת הלימודים בבית אחד המורים, או גם לחוג בית שהתכנס אצל אחד מותיקי הכפר, בהשתתפות מרצה אורח. רחל הייתה משיבה על רוב ההזמנות בתודה, למה לא? היא תשתדל לבוא ואולי אף אביה ירצה להשתתף הפעם. אבל בדרך כלל אירע שכמה שעות לפני המסיבה או ההרצאה היה הזקן נתקף חרחורי אמפיזמה או שוכח היכן הניח את שיניו התותבות, ורחל הייתה מטלפנת ברגע האחרון ומתנצלת בשם שניהם.

 

בייחוד סלד הזקן מפני שלושה ארבעה מורים מן החוץ שהתגוררו בחדרים שכורים בכפר והיו מסתלקים מידי סוף שבוע אל משפחותיהם שבעיר: כדי להפיג את הבדידות, היה זה או זה מביניהם מוצא לו לפעמים לצוץ אצל רחל, לשאול או להחזיר לה ספר, להתייעץ על בעיות ההוראה או על שאלת משמעת, לגשש גישושי חיזור הססניים. את האורחים הפורחים האלה תיעב פסח קדם תיעוב גועש: הוא החזיק בכל תוקף בדעה שעל פיה הוא ובתו בהחלט מספיקים זה לזו ואין להם שום חפץ בכל מיני טיפוסים זרים שמי ישער מה כוונתם ורק השד יודע מה מסתתר מאחורי ביקוריהם המיותרים.

 

סבור היה הזקן שעכשיו, בימינו אלה, הגיעו זמנים שכל כוונותיהם של בני אדם הן כוונות אגואיסטיות ואכן גם אפלות במקצת. חלפו-עברו מן העולם הימים שבהם בני אדם, לפחות אחדים מהם, לפחות פה ושם, עדיין אהבו או חיבבו זה את זה בלי לחשב כל מיני חשבונות. בזמנים החדשים האלה כולם בלא יוצא מן הכלל, כך היה הזקן משנן שוב ושוב לבתו, כולם זוממי מזימות. כיום כל אחד מחפש אך ורק כיצד לחטוף לו כמה פירורים משולחן הזולת. שום אדם, כך לימדוהו חייו הארוכים ועתירי האכזבות, שום אדם אינו דופק על דלתך אלא אם כן הוא בא להשיג אצלך איזו תועלת או להפיק ממך איזה יתרון או לגבות טובת הנאה. הכל נעשה כיום מתוך חשבון, ועל פי רוב – מתוך חשבון בזוי. מצידי, אביגיל, מוטב שיואיל כל אדם ואדם להתכבד ולשבת בביתו. כי מה כאן אצלנו? כיכר העיר? סלון ציבורי? בית המדרש? ואם כבר מדברים, אמרי לי בטובך, למה אנחנו צריכים כאן את הגוי הערבי שלך?

 

רחל הייתה מתקנת לו:

"אני רחל. לא אביגיל".

הזקן היה משתתק מייד ולחלוטין, בוש ונכלם על טעותו ואולי מתחרט על קצת מדבריו. אבל כעבור עוד חמש או עשר דקות היה פוצח ומתלונן בקול ילדותי, כמו מושך לה בשרוולה:

"רחל? קצת כואב?"

"מה כואב לך?"

"הצוואר. או הראש. הכתפיים. לא, לא כאן כואב אלא קצת יותר נמוך. כאן. יותר כאן. כן. מגע כף ידך מחולל פלאים רחל"

והיה מוסיף בביישנות:

"הלא בכל זאת אני אוהב אותך ילדתי. מאוד מאוד אוהב".

 

וכעבור עוד רגע:

"סלחי לי. אני מאוד מצטער על שציערתי אותך. החפירה בלילה לא תפחיד אותנו. בפעם הבאה אני ארד חמוש במוט ברזל אל המרתף, ויהי מה. ואותך כלל לא אעיר. די הצקתי לך. הלא כבר בימים ההם היו בין החברים אחדים שמאחורי גבי קראו לי פגע רע. רק בעניין הערבי שלך, תרשי לי - "

"פסח. שתוק כבר"

 

הזקן היה ממצמץ בעיניו, מציית לה ומשתתק, שפם-השיבה שלו מרטט לו מעל לשפתו העליונה. וכך היו יושבים שניהם אל שולחן המרפסת לרוח הערב, היא במכנסי ג'ינס ובחולצה קצרת שרוולים והוא במכנסי החאקי הרחבים שלו, המחוזקים בכתפיות מוצלבות מעל לגופייתו, גבר כפוף-מפרקת בכומתה שחורה מרופטת, חוטמו דק ומעוקל קצת, שפתיו שקועות פנימה אבל שיניו התותבות היו צחורות, צעירות ומושלמות, ולעת חיוך נדיר הבהיקו מתחת לשפמו כמו שיניה של דוגמנית יפהפייה. השפם עצמו, כשלא היה סומר מזעם, נראה מוכי, צחור, כמו עשוי מפלאנל. אבל אם הרגיזה אותו קריינית החדשות ברדיו היה מזדעף וחובט בשולחן באגרוף גרמי, חבטה רופפת, והיה מכריז:

"מטומטמת! מטומטמת גמורה!".