"אני לא יכולה להגיד שאני שמחה. זו לא שמחה, אבל יש הקלה כי אני סומכת על צה"ל, ואחרי שלוש שנים הם סגרו את המעגל". עדנה חקאני, אמו של סרן אביב חקאני ז"ל שנפל ברפיח במאי 2004 לאחר שמחבל שיגר טיל אל הנגמ"ש שבו נסע, התבשרה אמש (שבת) שהמחבל שהרג את בנה ועוד ארבעה חיילים נהרג בתקיפת חיל האוויר.
אתמול אחר הצהריים התקשרה קצינת נפגעים למשפחת חקאני וגם לבני משפחות ההרוגים האחרים: רב-סמל ראשון איימן גדיר מביר אל-מכסור, סמל ראשון ליאור וישינסקי מרמת-גן, סמל ראשון זאור סמיילייב מאופקים וסמל אלעד כהן מירושלים.
עוד קודם לכן התקשרו חברותיה של עדנה חקאני, שסיפרו כי שמעו על הפעולה שביצע צה"ל. כאשר התקשרה אליה קצינת הנפגעים, שאלה אותה חקאני עם מי מבין המשפחות השכולות כבר הספיקה לשוחח, והקצינה השיבה לה כי היא הראשונה. "יש בין המשפחות קשר הדוק מאוד, אפילו הייתי אומרת קשר משפחתי".
חקאני אומרת שתחושותיה מעורבות לאחר פעולת צה"ל. "אני עדיין לא מעבדת את הרגשות האלה. הייתי בטוחה שהם יסגרו את המעגל הזה. שנה וארבעה חודשים לאחר מכן הם חיסלו את האחראי על הפיגוע, ועכשיו הם חיסלו את המפגע עצמו. ידעתי שיום אחד זה יקרה.
"אף אחד מאיתנו לא מרגיש שמחה. אני לא יכולה לרוץ ברחובות משמחה. יש הקלה כלשהי, אבל בפירוש אין שמחה. כי אתה שמח כשמשהו משתפר, אבל פה שום דבר לא משתפר - שום דבר לא יחזיר את אביב. זה קצת יותר קל. אחרי מותו של אביב, החלטתי שאני לא מתייחסת למה שבאמת חסר לי, אלא לכל מה שהוא השאיר אחריו, ועד כמה חשוב לנו להנציח את שמו ואת פועלו".
עבור המשפחה, העיסוק המרכזי נותר הנצחת הבן: "ברגע שמתקשרים אליך ומספרים לך שחיסלו את האדם שהרג את הבן שלך, אתה יודע שאתה לא לבד במערכה. אנחנו עוסקים בהנצחה כל הזמן ובחותם שהשאיר אביב לאחר מותו. בזה אנחנו יכולים להתגאות, כי אנחנו כל הזמן לומדים עד כמה הוא השאיר אחריו את חותמו".
לדברי חקאני, לפני שבועיים התרגשה מאוד כששמעה על תביעתם של תושבי שדרות להכיר בהם כתושבי קו עימות מיוני 2004. "ואני חשבתי לעצמי 'מה קרה מיוני 2004?' אני יודעת שעד אז אביב עבד בציר פילדלפי. הוא וחבריו חנקו את ציר האמל"ח הזה. לצערי, מאז תושבי שדרות נפגעו. לכן בכל פעם שיש פגיעה של רקטת קסאם בשדרות, אני חושבת על זה שהבן שלי נפגע כדי לעצור את הירי הזה".