גודזילה בירושלים

מסע בעקבות מייקל מור, מנהלת חשבונות שניצלת מרצח, הורים שמפחדים מהארי פוטר, גודזילה בגרסה הקוריאנית ועוד. שמוליק דובדבני ממליץ מה לראות בפסטיבל ירושלים שנפתח בסוף השבוע

קשה להבין איך חמק הסרט הדרום קוריאני, “המארח", ששבר את שיאי הצפייה במולדתו (כ-6 מיליון בני אדם, שמינית מאוכלוסיית המדינה, חזו בו ב-11 הימים הראשונים להקרנתו), מעיניהם של המפיצים כאן. כך יוצא, שהזדמנות נדירה לצפות בו על המסך הגדול (הסרט יוקרן במהלך חודש יולי בערוץ HOT פריים) יספק לקהל המקומי פסטיבל הסרטים של ירושלים שייפתח ביום חמישי הקרוב, ואשר "המארח" הוא, בלי כל ספק, אחד משיאיו. זהו שילוב מבריק של סרט מפלצות ומלודרמה על משפחה לא מתפקדת, שילדתה נחטפת בידי יצור אמפיבי ענק, ובעיקר משל פוליטי אקטואלי התוקף את הנוכחות הצבאית האמריקאית על אדמת דרום קוריאה. הבמאי והשותף לתסריט, בונג ג'ון הו, שהיה אחראי ליצירת המופת המצמררת "זיכרונות של רצח" מ-2003, רקח כאן מין מעשיית "גודזילה", אבל עם הרבה שכל ומהנה ביותר.  

"המארח".  אחד משיאי הפסטיבל

 

שבעה סרטים ישראליים עלילתיים באורך מלא, שישה מהם יצירות ביכורים, יוצגו השנה בפסטיבל, שחונך את הסינמטק הירושלמי המשופץ. אליהם יצטרפו 13 סרטים תיעודיים, בין היתר על הזמר היווני אריס סאן, על מפיק העל גיורא גודיק, על הפרוון התל אביבי המיתולוגי סטפן בראון, ועל ספרוני הסטאלג הפורנוגרפיים – כולם יתמודדו על פרס וולג'ין היוקרתי. דא עקא, חלק מהסרטים העלילתיים הבולטים של השנה, כמו "מדוזות" ו"הסודות", לא מתמודדים על הפרס. וולג'ין, לשון אחרת, חדל להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי של השנה הקרובה.

 

הביקורת האמריקאית השתטחה אפיים ארצה נוכח סרטו של צ'רלס בארנט, “טובח הכבשים", ואף שמדובר ביצירה חשובה ומרתקת, דומה שקבלת הפנים המעט מופרזת הזו קשורה יותר לצבע עורו של הבמאי. למעשה, זהו סרט הגמר של בארנט שלמד קולנוע ב-UCLA, והוא הושלם עוד ב-1977. אלא שהסרט הוצג מאז בעיקר במועדוני קולנוע ומוזיאונים (בין היתר משום שלא היו זכויות על השירים המושמעים בפסקול), והוא הופץ מסחרית רק לאחרונה, כאמור – לקול תשואות הביקורת. הסרט משרטט דיוקן אותנטי ומחוספס של החיים בגטו שחור בלוס אנג'לס, וגיבורו הוא עובד בבית מטבחיים (מכאן שם הסרט), שמקצועו הופך להיות כמעט בעל משמעות קיומית. התוצאה היא יצירה מונוטונית במכוון ומנוכרת, מצולמת בשחור לבן, אפיזודית וכמעט נטולת עלילה (סצינות ארוכות בה מוקדשות לתיאור ההוויי היומיומי – ילדים משליכים אבנים וחול זה על זה, הגיבור וזוגתו רוקדים לצלילי "האדמה המרה הזו" שמבצעת דיאנה וושינגטון, וכו'). מעט מאוד סרטים אמריקאיים העזו ללכת באופן קיצוני שכזה לכיוון כה ריאליסטי, עד שקשה שלא לחוש הערכה עזה כלפי הפנינה בעלת האיכויות הכמו-תיעודיות הזו.

 

"ילה" של הבמאי הגרמני כריסטיאן פצהולד, שזיכה את כוכבתו, נינה הוס, בפרס המשחק בפסטיבל ברלין השנה, הוא יצירה קרה ומחושבת, אולי אפילו יותר מדי.

 

"ילה". יותר מדי מחושב

 

מבעד לסיפורה של מנהלת חשבונות קפואת מבע הניצלת מניסיון רצח והתאבדות, ואו אז פוגשת באיש עסקים מסתורי ומתלווה אליו – הסרט מעצב מה שנדמה כאלגוריה על יחסי מזרח ומערב בגרמניה הקפיטליסטית המאוחדת. ההיצמדות המוחלטת פה אל תודעתה המסוכסכת משהו של הגיבורה יוצרת תחושה של הזיה מתמשכת (היו, אגב כך, מי שהשוו את "ילה" לסרטיו של אמ. נייט שמאלן), וגם אם לא תמיד ברור לאן, לכל הרוחות, מותחן הפיננסים הזה הולך – קשה שלא לצפות בו בסקרנות.

 

אמירה אחרת על יחסי מזרח-מערב באירופה המאוחדת, קשה ופרובוקטיבית הרבה יותר, מביא האוסטרי אולריך זיידל בסרטו "יבוא יצוא". קשה להמליץ בחום על סרט שחלק מרכזי ממנו מתרחש במוסד סיעודי, ושהקשישים משובשי הדעת הנראים שם הם מטופלים "על באמת" (אחד אף מת אל מול המצלמה), ואשר שתי המילים האחרונות הנשמעות בו הן "סירחון" ו"מוות". הסיפור עוקב במקביל אחר אחות רחמנייה מאוקראינה ונער אוסטרי המנסה לעבוד כמאבטח העושים דרכם איש אל ארצו של האחר בחיפוש אחר פרנסה. התוצאה היא סרט עז ומטלטל המתאר את אירופה-שחוברה-לה-יחדיו כמדמנה אחת גדולה המושתתת על ניצול הדדי וסחר מבזה בבני אדם, והוא מטשטש באופן מרתק את הגבולות שבין תיעוד מציצני לבדיון.

 

קולאז'ים מהארכיון וגם: מי מפחד מהארי פוטר?

ומכאן – לתיעודיים. אחת המגמות הבולטות בקרב דוקומנטריסטים בעת הזו היא קולאז'ים המבוססים על קטעי ארכיון, שצירופם יחד מכונן את הסיפור ההיסטורי כפי שזה ניבט מבעד לתיעוד הפרטי וה"רשמי". אלן ברלינר הוא יוצר שכזה, וכך גם פיטר פורגאש, שסרטו "מיס עולם 1929” יוצג אף הוא בפסטיבל. באמצעות סרטי חובבים, פיסות מיומנה האישי ומסמכים מצולמים, כלומר אך ורק חומר גלם מן הנמצא, מעוצבת כאן דמותה של ליזל גולדארבייטר, יהודיה שנבחרה כמיס אוסטריה, ואחר כך גם כמיס עולם בשנה המצוינת בשם הסרט. העיסוק כאן חורג מתיאור היחסים הסימביוטיים שבין הסיפור הפרטי וההיסטוריה (עליית הפשיזם באוסטריה והישרדותה המופלאה של הגיבורה בתקופת המלחמה), לטובת הרהור מעניין בדבר הפיכתו של הדימוי המצולם לאובייקט של תשוקה (וזה קורה דרך התמקדות בסיפורו של בן דודה של ליזל, שתיעד אותה באובססיביות ולבסוף נישא לה). במילים אחרות: זהו סרט על אהבה גדולה ונמשכת שהונצחה על גבי סלילי פילם עתיקים.

 

אל גל הסרטים העוסקים בתופעה ובדמותו השנויה במחלוקת של מייקל מור (רובם נוצרו בידי אנשי ימין מגויסים), מצטרף עתה "לפברק מחלוקת", סרטם של המתעדים הקנדיים דבי מלניק וריק קיין, המגדירים עצמם דווקא כליברלים. כמו כמה

מתעדים לפניהם ("מייקל ואני" מ-2004, למשל, או "אני ומייקל" מ-2006), גם יוצרי סרט זה יוצאים לאודיסיאה בעקבות מור שמטרתה להשיג ראיון עמו, אך לשווא. בדרך הם מראים כיצד מדובר בעצם במגלומן המייצר דימוי של עצמו כגיבור עממי יותר מאשר נאבק באמת למען מטרות השמאל, מנתצים מיתוסים הקשורים במור (כך, למשל, הוא לא נולד בפלינט, מישיגן, כפי שטען ב"רוג'ר ואני", ולמעשה אכן כן פגש במנכ"ל המושמץ על ידו של "ג'נרל מוטורס"), ובסצינה משעשעת אחת פוגשים במישהי יותר גרועה ממנו – אחותו האלימה המנתצת את ציוד הצילום שלהם. זהו, אם כן, סרט מהנה ומעניין על מייקל מור בסגנון מייקל מור.

 

"קייטנת ישו" מראה את ילדי הימין הדתי בארצות הברית בתנוחות שמזכירות מחנות אימונים של ילדים פלסטינים בעזה. האנלוגיה ברורה: זהו סרט על שטיפת מוח פונדמנטליסטית הנערכת במחנות שבהם מגויסים תשע ועשר לצבא האל על ידי מיסיונרית כריזמטית המזהירה אותם מפני ספרי "הארי פוטר”, ואשר הוריהם האוונגליסטים מקפידים לא לשלוח אותם לבית הספר, ומלמדים אותם בעצמם על אודות בריאת העולם והבלויות המדע. הסרט, בבימוין של היידי יואינג ורייצ'ל גריידי, היה מועמד השנה לאוסקר, והוא משיג את מטרתו בדרכים הבסיסיות ביותר – הצגה נלעגת של הקרקס המתחולל בכנסיות האוונגליסטיות, שם סבורים כי ג'ורג' בוש הבן הוא שליח האל, מול קול הנאורות שמשמיע שדר רדיו מתון. לא מעמיק, אבל אפקטיבי. וגם הסרט הזה הוא אחד ממומלצי הפסטיבל השנה.