שחקנית מופשטת

שרה אדלר נולדה בפריז, למדה בניו יורק, שיחקה בסרטים של ז'אן לוק גודאר וסופיה קופולה, אבל מרגישה הכי בבית דווקא בישראל. אחרי שגיליתם אותה ב"לתפוס את השמיים" וב"פרשת השבוע", הגיע הזמן לקפוץ לקולנוע לראות אותה כובשת את המסך ב"מדוזות", הסרט החדש של אתגר קרת ושירה גפן. ראיון קוסמופוליטי

 

בפסטיבל קאן האחרון קטף "מדוזות", סרטם של בני הזוג אתגר קרת ושירה גפן, את פרס מצלמת הזהב לסרטי ביכורים. בהתאם לרוח הפרס, אווירת הניצחון היתה ירוקה, צעירה, חתרנית ונרגשת. רק מי שסרט הביכורים שלו לא רק מגיע לקאן, אלא גם זוכה, יכול להתרגש כך. אבל עבור כוכבת הסרט, שרה אדלר (29), זו לא היתה הפעם הראשונה בקאן. ככה זה כשאת שחקנית מהזן הקוסמופוליטי, גם אם עדיין לא בדיוק מפורסמת. "זאת היתה הפעם השלישית שלי בפסטיבל", היא מספרת. "הייתי שם לפני כמה שנים עם ז'אן לוק גודאר, ולפני זה באתי פעם אחת בלי לקדם סרט, סתם כדי לראות במה מדובר".

 

ובמה מדובר?

 

"זה מקום שחשוב להרגיש בו נוח, כי זה מטורף. יש לו כמה רבדים. יש את האנשים שהחיים שלהם זה אירועים ותשומת לב, יש את אנשי התעשייה שמחפשים איפה להיפגש עם מי, ויש גם את הקהל, אנשים שפשוט באים לראות סרטים. זה החלק שאותי הכי מעניין, בדרך כלל תמצאי אותי באולמות הקטנים, רחוק מהשטיח האדום".

 

ללכת על השטיח האדום זה אפילו לא קצת מרגש?

 

"אותי זה לא מרגש כל כך. אני שמחה לקדם את הסרט ומרגישה מאוד קשורה אליו, אבל לא חגגנו במסיבות. עשינו את מה שצריך לעשות, וזהו. היה לי כיף עם אתגר ושירה. הם אנשים אמיתיים ומקסימים. אתגר לבש טוקסידו ואמר שמאז הבר מצווה הוא לא לבש כזה. אבל אין מה לעשות, יש שם פרוטוקול. פעם בקאן לא נתנו לי להיכנס להקרנה בגלל שלא היו לי את הנעליים הנכונות".

 

אז מה עשית?

 

"נכנסתי מהצד השני".

 

בטח מקללות אותך עכשיו הרבה בנות שכבר הכינו את הנעליים ורק מחכות להזמנה.

 

"זה לא שאני מזלזלת במה שעברתי. אני יודעת שאני גורמת לזה להישמע לא מלהיב, אבל במקצוע הזה אתה יכול להיראות כלפי חוץ שהכל הולך לך הכי טוב, אבל בעצם מבחינה אישית או אפילו מקצועית, אולי הכל ריק. אנשים עושים אידיאליזציה מטורפת לכוכבים, בלי שהם יודעים  מה עובר עליהם. אני אוהבת פנטזיה, אבל פנטזיה צריכה להיות בונה".

 

מה הפנטזיה שלך?

 

"אני לא ממש יודעת להגדיר. זו תחושה שאני רוצה שתתלווה לי לחיים, אני רוצה להיות בשלווה, במקום מאוזן, להיות מחוברת לעצמי כדי לתת לעולם את מה שיש לי לתת לו. הפנטזיה שלי מופשטת". 

"לא היו לי את הנעליים הנכונות". שרה אדלר (צילום: יריב פיין)

 

עוד נחזור לזה, בינתיים השאירו בקרבת יד את המילה "מופשטת". היא תשמש אתכם במהלך הביקור בעולמה של אדלר, כמו גם בצפייה המענגת ב"מדוזות", סרט שהוא הכל מלבד קונבנציונלי. אדלר מגלמת את בתיה, מלצרית שמוצאת ילדה על החוף (ניקול לייטמן הקטנטונת והמדהימה) ועוברת איתה מסע רגשי ופיזי, המציף אותן מכל הכיוונים במים, מוטיב שאפשר לשייכו למי שפיר, לכמיהה האנושית לחזור לרחם ולחבר מחדש את כל מה שהחיים רופפו. אחרי כמה דקות במחיצתה של אדלר קשה לי להאמין שהתפקיד לא נכתב במיוחד עבורה. כמו בתיה, גם היא קשורה ותלושה בו בזמן. הביוגרפיה האישית שלה מתפרשת על פני לאומים ויבשות, בחירות הקריירה שלה מגוונות ולא צפויות, ויש בה משהו אניגמטי ומבלבל, אבל במקביל היא משדרת חום, פגיעות ופמיליאריות נעימה ומפתיעה.

 

המפגש עם צמד הבמאים היה חדש לאדלר, ילידת צרפת שקבעה כאן את ביתה, אך מודה כי היא מעורה בצורה די מוגבלת בתרבות הישראלית ("קראתי ספר אחד של אתגר לפני הרבה שנים, ועל שירה בכלל לא שמעתי. אני לא כל כך בעניינים וגם אין לי טלוויזיה בבית"). על אף שכבר הספיקה להשתתף בסרטים של ז'אן לוק גודאר וסופיה קופולה, היא מודעת לכך שזה הדדי, ושגם רוב הישראלים עדיין לא מכירים אותה. את חלחולה לתוך תודעתם היא עושה לאט לאט בשנים האחרונות, כשהשתתפה ב"שעת אפס" של יוסף פיצ'חזדה ובטלוויזיה ב"לתפוס את השמיים" וב"פרשת השבוע". אחרי ש"מדוזות" תסמן אותה לחובבי הקולנוע האיכותי, היא תחזור בעונה נוספת של "פרשת השבוע", וגם בתפקיד מרכזי ב"אבידות ומציאות", סדרה חדשה של דנה מודן ושבי גביזון. "יש דברים משותפים ביני לבין בתיה", היא מאשרת, "אבל היא אחרת ממני. הדמות מאוד משכה אותי, יש בה משהו מיוחד, אחר. היא אדם שקשה לו לפעול, לתפקד בחברה המודרנית, אז יחסית היא לא מחוברת. הדברים לא עוברים מעליה והיא מנסה לצלול".

"לעולם לא אהיה באמת במקום שהוא הבית שלי במלוא המובן". אדלר  (צילום:יריב פיין)

 

חשבתי שאת עומדת להגיד לצוף.

 

"כן, מדי פעם צריך גם לצוף".

 

טוב, העיקר שאנחנו עדיין במים.

 

(צוחקת) "עברתי איתה תהליך. הרעיון המקורי שלי היה לעשות בחורה ממש מנותקת, אחת שהכל אצלה בדיליי, שממש לא מסתדרת עם החיים. אבל לפעמים אתה מדמיין רחוק יותר ממה שאתה באמת הולך בעבודה עצמה. חשוב לי גם לשמור על הדברים עדינים וקטנים".

 

אין לך הרבה טקסט בסרט.

 

"נכון. בתיה היא לא בן אדם שמתנדב לדבר, היא מדברת רק אם היא צריכה. היא גם לא מדברת בזמן, תמיד באיחור".

 

סרט עם הרבה שתיקות עלול להיות מדכא.

 

"בעיניי זה לא יצא כבד ומדכא. בהקרנות שהייתי הקהל דווקא צחק הרבה. אומנם זה לא סרט קונבנציונלי, אבל אני מאמינה בקהל ושאפשר התחבר גם לדברים שהם פחות מיינסטרים. כמובן שהסרט מעלה הרבה שאלות. אצלי הן עלו כבר בזמן החזרות, ניסיתי לפענח את הדמות, שאלתי את עצמי אם הילדה היא בכלל אמיתית או פנטזיה. דיברתי על הדברים האלה הרבה עם אתגר ושירה".

 

איך קיבלת את התפקיד ב"מדוזות"?

 

"מה שהכריע את הכף היה החיבור שלי עם ניקול. הם הביאו אותה לאחת הפגישות והיא פשוט נמשכה אליי כמו מגנט ולא עזבה אותי. עד אז היה להם קשה לשחרר את ההחלטה, בכל זאת, זה התינוק שלהם. כשעושים סרט, לא משנה כמה אתה חושב שאתה בשליטה, אתה לא יודע איך זה יצא בסוף".

 

ואיך זה לעבוד עם זוג נשוי?

 

"הם היו ממש גיבורים. בהתחלה חששתי מהקרבה שלהם זה לזו, הרי אי אפשר לדעת מה יהיה. אבל לא הרגשתי שום לחץ, כל אחד עשה את שלו, ושניהם היו מאוד נוכחים. שניהם אנשים שאוהבים משחק, אז מעניין לדבר איתם על הדקויות, על תקשורת, על ההתנהגות של הדמות. פשוט היו עליי ארבע עיניים במקום שתיים".

 

והרגשת שזוג אחד שייך לגבר והשני לאשה?

 

"כן, אבל רק כי שירה היתה בחודש תשיעי".

 

ההריון של גפן חפף באופן פיוטי למדי עם זה שנבט בבטנה של אדלר עצמה לקראת סוף הצילומים. כיום, כשהיא חובקת ילדה בת חצי שנה ("לא צריך להגיד את השם שלה, נכון? זה נורא אישי"), עם בעלה, הבמאי רפאל נג'רי, שרה מודה כי לככב בסרט עם תחליף־בת מתוקה להפליא, תחת במאית הריונית ומוקפת בכל המשמעויות התסריטאיות על קשרי אמהות ובנות, זה כבר יותר מסתם צירוף מקרים. "אי אפשר היה להתחמק מהתחושה האימהית על הסט. ניקול בהחלט עשתה לי משהו ונגעה לי ללב. דאגתי לה כל הזמן, אבל היתה לה המון תשומת לב מסביב, וזה גם יכול לבלבל ילדה כל כך קטנה. לא רציתי להעמיס עליה יותר מדי. נזהרתי לא לנשק אותה בשביל הצרכים האימהיים שלי אלא רק כשהיא צריכה נשיקה".

 

אדלר נולדה בפריז לרקע אמנותי: אמה ניהלה מועדון ג'אז, אביה היה איש תיאטרון. הוריה התגרשו בגיל שנה, וכאשר מלאו לה עשר עלתה עם אמה לישראל. היא חיה כאן שש שנים בלבד לפני שהחליטה לעזוב שוב, הפעם ללימודי משחק בבית הספר של לי שטרסברג. אדלר התגוררה בניו יורק שבע שנים, שבמהלכן התגלתה על ידי הבמאי ז'אן לוק גודאר, שחטף אותה לתפקיד של עיתונאית ישראלית בסרטו האחרון, "המוזיקה שלנו". שנתיים לאחר מכן לוהקה גם ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה.

 

איך היה לעבוד עם גודאר?

 

"חוויה מיוחדת במינה. צילמנו במשך כמה חודשים בסרייבו, שזה כבר שונה מכל מה שהכרתי. הייתי מודעת לכך שאני עובדת עם אדם שהוא חלק מההיסטוריה של הקולנוע, אבל אמרתי לעצמי שאני פשוט צריכה להסתכל לו בעיניים, לראות מה קורה בינינו ומה יש לנו לחלוק. ברגע שעשיתי את זה הוא הרגיש שאני שם, וזה אפשר לשנינו להתקרב. הוא אדם קשה לפענוח ולתקשור, אבל הוא מאוד שמר עליי".

 

ומה את מספרת על העבודה עם סופיה קופולה?

 

"על זה אין לי הרבה מה לספר, כי אומנם הייתי שם במשך 15 יום, אבל לא היה לי הרבה קשר ישיר עם סופיה. רוב הצילומים עמדתי במחוך ושתקתי. כדי לא להשתעמם חשבתי על הדמות שלי ומה עובר עליה".

 

אדלר חזרה לישראל עם בעלה, מה שהתאים לדרכו האמנותית החדשה: בשנים האחרונות נג'רי יוצר בעברית. הוא ביים את הסרטים "אבנים" ו"תהילים", שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב בקאן אבל חזר בידיים ריקות ("להיות שם עם שני הסרטים היתה חוויה בשביל שנינו, לא הרגשנו תחרות"). כעת מושב הקבע נמצא שוב בתל אביב. השניים מתיישבים על הקו לפריז לעיתים תדירות, ומשוחחים עם בתם בצרפתית, אך לדבריה אין להם תוכניות לחזור לשם בקרוב. "יש מתח בצרפת, הוא כבר לא במסווה אלא די התפרץ, מרגישים אותו באווירה הכללית, יש הרבה פשע ואלימות ברחובות. בתל אביב אני מרגישה הרבה יותר נוח ובטוח".

 

ובניו יורק?

 

"בניו יורק יש משהו קל יותר באווירה. זה לא רק במובן השטחי, זה אמיתי. הייתי מפתחת שם שיחות עם אנשים שבפריז בחיים זה לא היה קורה, יכולתי למצוא את עצמי עומדת ומחייכת ומדברת עם מוכר הנקניקיות.

יש משהו בחלום האמריקאי, שכולם יכולים להצליח, שמטשטש שם את הפער בין המעמדות, וכולם אותו דבר, עשירים ועניים. זה לא כזה אידילי, אבל זה פחות אליטיסטי מאשר בפריז"

.

ומה דעתך עלינו הישראלים?

 

"אנחנו עדיין לא יודעים מי אנחנו ואת מי אנחנו מחקים. אנחנו טינאייג'רים, עוד בשלב ההגדרה. כרגע ישראל היא הבית, אבל אני יכולה גם לדמיין חיים במקום אחר, חדש. יש בזה משהו מלחיץ. אני מסתכלת על המפה של העולם ויודעת שאני יכולה לגור בכל מקום".

 

זה בגלל שאת מתקשרת נורא טוב עם אנשים בכל מקום, או להפך, שבכל מקום את בתוך הבועה שלך?

 

"זה גם וגם. זה גם מילדות. מגיל צעיר עברתי בין מדינות ואני לעולם לא אהיה באמת במקום שהוא הבית שלי במלוא המובן. בארץ אני מרגישה הכי קרוב לזה, אבל אין לי איזו השתייכות לאומית. זה טוב כי הראש פתוח לתפיסות אחרות, ואתה נהייה גמיש, אתה מודע לכל מיני דרכים להיות ולחשוב. אבל יש בזה גם משהו רע, אתה לא יודע איפה הבית שלך. זה כמו שאין משפחה, סוג של תלישות".

 

עכשיו כשאת אמא והורייך בפריז, זה קשה יותר?

 

"ההורים שלי מגיעים לכאן הרבה ואני מתגעגעת, אבל אני דווקא אוהבת את מערכות היחסים שנוצרו לנו. הן מעניינות. אנחנו לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. רציתי שאמא שלי תהיה איתי בלידה, ובסוף ילדתי לפני שהיא הגיעה. בדיעבד לא הבנתי למה חשבתי שאני זקוקה לה שם. בלידה צריך להיות הכי משוחרר ולא לדפוק חשבון לאף אחד, בלי לחצים מיותרים. צריך לתת לדברים לקרות באופן טבעי, רגוע".

 

 

• את המאמר המלא תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש