דוהר אל השקיעה

רוברט רודריגז, הבמאי של "פלאנט טרור", היה פעם כמו אחיו התאום של קוונטין טרנטינו. נעם רשף בודק איך זה שהיום הוא יותר כמו אחותו הצולעת

ראיתם את זה בסרטים אמריקאיים בינוניים, ראיתם את זה במגרשי כדורגל ישראליים, ראיתם את זה במשרד המעצבן שבו אתם עובדים: שני חברים מוכשרים ומוצלחים מתחילים בדיוק מאותה נקודת פתיחה, ומסיימים בשני קצוות שונים. אחד הופך לכוכב־על, והבאדי שלו נשאר מאחורה. לא ממריא. באיזשהו שלב הוא מתויג כאכזבה, וזהו. בשמיים הוא כבר לא ייגע.

 

רוברט רודריגז הוא אחד כזה. במאי טקסני שהתחיל את הקריירה הקולנועית שלו כתף אל כתף עם קוונטין טרנטינו, נחשב להבטחה לא פחות גדולה — ונתקע שם. עכשיו מוקרן בארץ "פלאנט טרור" שלו, שהיה אמור להיות מופץ יחד עם "חסין מוות" של טרנטינו. שני הסרטים היו שותפים בפרויקט "גריינדהאוס", מחווה לבתי הקולנוע הישנים שהציגו בי־מוביז בדיל של שתי חתיכות בכרטיס אחד. הרעיון היה שהסרט של רודריגז יפתח, של טרנטינו יחתום, ובין לבין יוקרנו טריילרים של סרטים פיקטיביים. רק שהפרויקט נכשל מסחרית באמריקה, ובשאר העולם כבר הופצו הסרטים בנפרד. עכשיו, לא בטוח שזאת הסיבה לכישלון, אבל הביקורות הכתירו את הסרט של רודריגז כבינוני ומטה. את טרנטינו המבקרים דווקא אהבו. בהתחשב בהיסטוריה שלהם, ביחד ולחוד, זה לא מפתיע.

 

טרנטינו ורודריגז צצו כמעט סימולטנית ב־1992, כשהראשון נחשף עם סרט הביכורים שלו "כלבי אשמורת", והשני עם שלו — "אל מריאצ'י". שני הסרטים שטפו את המסך באלימות היפר־ריאליסטית שהדהימה את הקהל ואת המבקרים, ושניהם זיכו את יוצריהם בתואר "ההבטחה הגדולה הבאה". טרנטינו גם קיים: "כלבי אשמורת" נחשב לנקודת פתיחה שממנה הוא רק טיפס למעלה מבחינה מסחרית וביקורתית. רודריגז נשאר מאחורה. את השיא של "אל מריאצ'י" הוא עוד לא הצליח לשחזר.

 

המנסר מטקסס

"אל מריאצ'י" שבר שיאים וסטנדרטים בכל מה שנוגע לתקציב זעיר. רודריגז השיג לו מימון אחרי שמכר את גופו לניסויים בסמים — אל תתלהבו, סתם משהו להפחתת כולסטרול, ועד היום יש לו מזה מזכרות בצורת זרועות מצולקות — תמורת 7,000 דולר. זה מה שהוא הרוויח מהתענוג, ועם זה הוא עבד. לשם השוואה, "כלבי אשמורת" קיבל בסיועו של הארווי קייטל מימון בסך 1.5 מיליון דולר, וגם זה נחשב לכלום במושגים של הקולנוע האמריקאי.

 

"קבל, שני נודים ברצף!"

 

בניגוד לטרנטינו, רודריגז לא הלך בסרט הביכורים שלו על דיאלוגים מתוחכמים אלא על מקסימום אקשן. העלילה היתה משנית; זמר נודד, שמגיע לעיירה נידחת במקסיקו, מוצא את עצמו מעורב בקרב חיסולים של כנופיות פושעים מקומיות בעקבות טעות בזיהוי. מה שיהפוך בעתיד לסימן ההיכר של רודריגז נראה כבר פה: הפקה אולטרה־זולה שבה הוא עושה כמעט הכל.כשצריך מצלמה נעה, משתמשים בכיסא גלגלים. כשחסרים שחקנים, מבקשים מעוברי אורח שיזרקו כמה מילים למצלמה. רודריגז עצמו עשה בערך את כל שאר התפקידים, כולל פעלולים, עריכה, בימוי, צילום ואספקת ג'וינטים סדירה לחבר'ה. התכנון היה לשלוח את התוצאה ישר לווידאו, ככה שהוא התייחס לכל העסק כאל אימון על יבש.

 

בסופו של דבר הגיע "אל מריאצ'י" לפסטיבל סאנדנס, זכה בפרס חביב הקהל והיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. גימיק ה"תראו מה עשינו ב־7,000 דולר" תפס. הסרט זכה לתקציב שיווק של מיליון דולר והוקרן ברחבי העולם. מעבר לזה, הוא הבטיח שבסיבוב הבא כבר יקבל רודריגז תקציב ראוי, אולפן מגבה וצוות סביר. עכשיו כולם חיכו לראות מה בדיוק הוא יעשה עם כל זה — וכאן התעוררה חתיכת בעיה.

 

"דספרדו", הסרט השני של רודריגז, לא היה יותר מ"אל מריאצ'י" עם עוד כמה לירות. שוב המון רעש, שוב המון אקדחים, שוב המון גופות ושוב מעט מאוד עלילה. התברר שגם עם יותר כסף, מה שרודריגז מסוגל ורוצה לעשות זה אותו דבר, רק יותר בגדול. הוא המשיך לעשות כמעט הכל על הסט, הוא המשיך להסתפק בתקציבים שמספיקים בסרטים אחרים רק לקייטרינג — אבל עכשיו זה כבר לא הרשים אף אחד חוץ מכמה רואי חשבון ששורות תחתונות מעמידות להם. "דספרדו" עמד למבחן הסרט השני, ולא עבר. אולי זה הרגע להזכיר שהסרט השני של טרנטינו היה "ספרות זולה". נראה לכם שצריך להוסיף עוד משהו?

 

מכאן ואילך המשיכו השניים במסלול דילוגים כמעט מקביל בין ז'אנרים שונים: גנגסטרים, אימה, קונג פו (טרנטינו, ב"להרוג את ביל") וילדים (רודריגז, בסדרת "ספיי קידס"). בין לבין הם גם שיתפו פעולה פה ושם. שניהם ביימו סגמנטים ב"ארבעה חדרים"; רודריגז ביים ב"ספרות זולה", ללא קרדיט, את הסצנות שטרנטינו שיחק בהן; טרנטינו מצידו ביים סצנה ב"עיר החטאים" של רודריגז, וגם סיפק לסרט חרבות ששמר מהצילומים של "להרוג את ביל". חוץ מזה, רודריגז ביים את From Dusk Till Dawn — מצטער, אבל אין מצב שאני אתייחס ברצינות לשם העברי שנתנו לו, "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" — סרט שטרנטינו כתב ושיחק בו. ועוד לא ספרנו את "גריינדהאוס".

 

"כן, שם זה מצוין"

 

חוברו בלידתם? במובן מסוים כן: בדיוק כמו החבר המוכשר שלו, גם רודריגז עושה מחדש את הסרטים שאהב בתור ילד בטקסס. אבל הסרטים של טרנטינו מצליחים גם להיות מאוד מאופיינים מבחינה ז'אנרית וגם לייצר אמירה, ואלה של רודריגז הם סתם — ובכן, סרטים. בלי אמירה ובלי תחכום. בלי להפוך למשהו מעבר לחיקוי או להומאז', משהו שגם מחדש או מייצר מחשבה מעניינת על הז'אנר שבתוכו הוא מתקיים.

 

לרודריגז יש המון לב, ובטח שאין מה לדאוג לגבי קוטר האשכים שלו, אבל כנראה שאין לו את השכל והחריפות של טרנטינו — או את היכולת להיות יותר ממעריץ שמחקה את המנטורים שלו. מצד שני, יש מצב שהוא לא סובל מחוסר יכולת אלא מחוסר רצון.

 

קאובוי של פצצות

אל תבינו אותי לא נכון, יש המון סיבות לאהוב את רוברט רודריגז. ראשית, ומצידי תקראו לי שטחי, אין הרבה אנשים שכובע קאובוי נראה עליהם כל כך טוב. שנית, הוא קרא לבנים שלו Rebel ,Racer ו־Rogue. ושלישית, הוא החליט שבא לו לעשות סרטים אחרי שצפה בגיל 12 ב"הבריחה מניו יורק" של ג'ון קרפנטר. אבל הדבר הכי מגניב אצלו זה שהוא עושה מה שהוא רוצה. יש לו בחוזים סעיף "פיינל קאט", כלומר שליטה מוחלטת בעריכת הסרטים שלו, ואפילו זכות וטו על החומרים שמשמשים לשיווק; הוא גם נטש פעמיים את גילדת הבמאים סתם כי עצבנו אותו (בפעם השנייה זה היה אחרי שהתעקש לתת לפרנק מילר קרדיט בימוי משותף על "עיר החטאים", ללמדכם שהוא לא חושב רק על עצמו). ובעיקר, הוא עושה סרטים שנראים מצוין ומספקים אקשן נון־סטופ. אם הם רק היו טובים, אז באמת שהכל היה מושלם.

 

באופן אישי, את תחושת ההחמצה שלי אני יכול לסכם בשורה אחת: הסרט של רודריגז שאני הכי אוהב הוא גם הסרט הכי פחות "שלו". מדובר ב"סיוט בחדר המורים", שיצא בשנת 98', ורודריגז תפקד בו כמעט כמו במאי־להשכיר (וכשאני אומר כמעט, אני מתכוון שחוץ מלביים הוא רק ערך, התעסק קצת עם הסאונד והאפקטים והיה אחד המפיקים). את התסריט כתב קווין וויליאמסון, מי שהמציא את ז'אנר הטינאייג'רים החכמולוגים של "דוסון קריק" וסרטי "הצעקה", ונחשב באותה תקופה לשם חם.

 

"סיוט" יצר מיקס בין דרמת תיכון אמריקאית לאימה ולמד"ב, והושמץ קשות בגלל המסחור הבוטה שלו — כולם, מורים ותלמידים כאחד, לובשים טומי הילפיגר. הוא גם לא היה להיט קופתי גדול, אבל המסר שלו היה חתרני לעילא: העלילה (שהועתקה בצורה בוטה מ"פלישת חוטפי הגופות") היא על תיכון אמריקאי שחייזרים מאיימים לכבוש אותו באמצעות פלישה לגופותיהם של מורים ותלמידים. החייזרים האלה באים מכוכב עתיר מים, והקונספט של התייבשות לא מדבר אליהם; המסקנה המבריקה שאליה מגיעה חבורת התיכוניסטים שנחלצת להציל את הכוכב היא שסמים מייבשים, ולכן מי שיש לו בעיה עם הסנפות הוא כנראה חייזר. ומה זה בעצם אומר? שסמים קשים הם סמל של אינדיבידואליות, ייחודיות ואישיות עצמאית. נו, תראו לי עוד סרט מיין־סטרים אמריקאי שאומר לילדים "סמים זה טוב".

 

העניין הוא שדווקא בסרט מסחרי מובהק, רודריגז הצליח להביא למסך את היצירה המהנה ביותר שלו עד היום. המפגש בין הלב הקולנועי הגדול שלו למוח החריף של וויליאמסון פשוט ייצר ניצוצות. התעוזה הוויזואלית של הראשון הסתדרה מצוין עם התסריט השנון של השני, מה שגרם לצופה הממוצע — אוקיי, או לפחות לי — להצטער קצת על השליטה המוחלטת שיש לרודריגז בסרטים שלו. אם מישהו היה מכוון אותו קצת, מוריד מינוני רעש ומוסיף קצת שכל וקורטוב תסריט, אולי הסרטים שלו היו יוצאים מוצלחים ובוגרים ומעניינים יותר.

 

אבל כל זה לא רלוונטי מבחינת רודריגז. האיש רוצה לעשות סרטים כמו אלה שגרמו לו להתרגש בתור ילד, וזהו. הוא אוהב את הקולנוע שלו חף מתחכום, ריק מהגיגים ומלא בפיצוצים, דם ותמרות עשן — בדיוק מה שמספק עכשיו "פלאנט טרור". ככה זה. כשהולכים לסרט של רודריגז, רצוי להפקיד בכניסה לאולם את הציפייה לעלילה אמינה ומורכבת. בתמורה מקבלים סרט במשקל בקי גריפין, אבל לפחות מבמאי שלא מעגל פינות ולא שם זין.

 

רודריגז וטרנטינו התחילו מאותה נקודה, ולמראית עין הם ממשיכים לצעוד ביחד באותה טריטוריה קולנועית. אבל רק למראית עין, כי טרנטינו התבגר. הוא מודע לעצמו, חורג מגבולות הז'אנר ומוסיף לו את המגע והתובנות שייחודיים לו. רודריגז מצידו נשאר נאמן לחוויה הילדית הפרטית שלו, בלי לנסות לשכלל ולפתח אותה. אז כן, הוא האח הפחות חכם והפחות מוכשר בצמד הזה. בסרטים שלו לא תמצאו סמול־טוק בלתי נשכח על "כמו בתולה"; תמצאו המון יריות וגופות שעפות באוויר ללא שום היגיון בליסטי או פיזיקלי. זה חומר משובח לאכול מולו פופקורן, לא פחות ולא יותר. אבל אתם יודעים מה? בימינו גם זה לא מעט.