מהו יחס היהדות לשומר מצוות שאינו מאמין?

None

שאלה:

 

כיצד רואה היהדות מי שהוא מקיים מצוות ואינו מאמין? הערות: נאמר שיש יהודי שומר שבת, נמנע מלשון הרע, אוכל כשר, נותן צדקה, קובע עיתים לתורה, בקיצור, שומר מצוות כהלכתן, אבל הכל מן השפה ולחוץ, ואיננו מאמין כלל באלוהים (עושה זאת שלא לשמה). איך מתייחסת אליו היהדות? (ח', תל-אביב)

 

תשובה:

  

למרות שאינני מבין בדיוק את הביטוי "אינו מאמין כלל באלקים", אנסה להשיב על העיקרון .

 

נקודת המוצא ההלכתית היא שכל בן ובת ישראל מצטרפים עם לידתם לברית בין האומה ואלקי ישראל, לברית המילה וברית סיני, וכל עוד לא קם האדם והוציא את עצמו מן הכלל בפירוש, אנחנו מתייחסים אליו לאור ההנחה הזו. מי יודע מי מאמין ומי לא?

 

נפתח בהערה חשובה שלימד אותנו הנביא שמואל : כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב . (א טז)

 

אל לאדם להתיימר לראות את שבלבו של האחר. עלינו להתייחס אל האחרים לפי דבריהם ומעשיהם, אין אנו יודעים את שבלבבם. בעניינים רבים, ובפרט בענייני אמונה, פעמים רבות אפילו האדם עצמו אינו יודע את שבלבבו. הדרך שבין האדם לבורא עולם מורכבת מאד, ולרוב האנשים קשה לזהות את מיקומם המדויק על ה דרך הזו, קל וחומר שאינם יכולים לדעת את מקומם של אחרים בה.

 

מאמינים בני מאמינים  

בהתאם לכך, במקרה המתואר בשאלה, היהודי אינו רואה את ה"אינו מאמין". אם האדם מקיים את המצוות וחי חיים דתיים, כיצד ניתן לדעת ש"איננו מאמין כלל באלקים"? אילו היה מדובר אודות אדם כופר, או עובד עבודה זרה המקיים מצוות, היינו יכולים לזהות את מצבו. כפירה אקטיבית או עבודת אלילים היא אמירה פוזיטיבית. כאשר בא אדם ואומר : אני טוען שאין אלקים, או אני טוען שאליל פלוני הוא האלהים, או אז השפה בה הוא משתמש מגלה לנו את אשר עם ליבו. הוא עצמו מכריז שהמעשים שהוא עושה הינם ריקים מכל תוכן וחסרי משמעות.

 

לעומת זאת אם אדם גדל בחברה הדתית, מקיים מצוות מתוך הרגל, כי כך עשו אביו וסבו לפניו, ממשיך במסורת של אלפי שנים אך אינו חש קירבת אלקים, אין זה אומר שהוא אינו מאמין. החיים מכסים אותנו בשכבות רבות של הרגלים, טרדות, מידות לא מתוקנות ושאר קליפות. לפעמים אור האמונה הפנימית מתקשה לבקוע את כל אלו ולהפציע בהכרתו של האדם.

 

חיים עם הזרם  

יש להבחין בין מצב סתמי, בו אדם מקיים את המצוות קיום טכני חברתי, לבין מצב של שלילה מכוונת, בו האדם מכריז בפה מלא שאין במעשים שהוא עושה רצון לקיים מצוות האל.

 

נפסק להלכה בהקשרים רבים שברוב דיני התורה "מצוות אינן צריכות כוונה" , וברוב המצוות המעשיות המעשה לבדו קובע את המצווה.

 

לדוגמא: אישה שהיתה צריכה לטבול, ונפלה לים או למעיין, נחשבת טבילה זו ככשרה אפילו שלא התכוונה לקיים מצוות טבילה – כמו שהיא עולה מן המים רטובה (למרות שלא התכוונה), כך היא גם טהורה. (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סע' מח)

 

בסוגיה במסכת ראש השנה (דפים כז-כח) העירו הראשונים בשם הרשב"ם, שאם אדם מתכוון שלא לקיים מצווה, אז באמת המעשה אינו מועיל. אדם השומע תקיעת שופר בראש השנה ומתכוון שאינו רוצה לקיים מצווה, בין אם כי אינו מאמין שיש מי שציווה על כך, ובין אם זה בגלל שהוא עדיין לא התפלל שחרית ורוצה לקיים את המצווה מאוחר יותר, העובדה שהוא אינו רוצה במצווה זו מבטלת את משמעותה.

 

מקרי קצה  

בשנים האחרונות, הוצעה פרשנות מסוימת לשיטתו של פרופ' ליבוביץ', (למשל במאמר "הקשר בין תפיסת היהדות של ליבוביץ לבין בעית הגוף והנפש" של פרופ' נעמי כשר, לימודים א') המעלה אפשרות של חיי מצוות ללא יחס למצווה. לפי פרשנות זו, בדת היהודית לפי ליבוביץ' לא האלקים נמצא במוקד החיים הדתיים אלא עבודת האלקים, והאמונה באלקים מוחלפת בתודעת הערך הדתי של עבודת האלקים.

 

אם היה אדם מקיים מצוות בתפיסה זו, כלומר קיום מצוות לשם קיום המצוות ללא כל יחס למי שציווה על מצוות אלו, מלבד התמיהה על חוסר המניע בחיים בתוך הגדרה מעגלית מסוג זה, יש מקום לחשוש שבטווח הרחוק לא יישמר קיום המצוות. יש חובה לזכור גם את ה' ולא רק את מצוותיו.

 

וכך ציוותה התורה (דברים ח יח): וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹק יךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

עץ חיים היא:  

"ספר החינוך" חוזר פעמים רבות על עיקרון ביהביוריסטי חשוב : "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". לעיתים האדם אינו יכול לחוש אמונה, כי הוא שקוע בעבדות חומר ולבנים. הדרך לצאת מהקליפות שסוגרת עליו היא בעזרת הקדושה שבתורה ובמצוות, אך מדוע שיתחיל לקיים אותם ברצינות אם אינו חווה אמונה? יש כאן מעגל שכדאי לברר היכן נכנסים אליו.

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים פ"י מ"ה). כל אחד צריך למצוא את יציאת מצרים שלו, את הדרך שבה הוא יוצא מהחומר והלבנים ומחבר את האמונה והמעשים לחיים, את הפתח שלו למעגל של "צדיק באמונתו יחיה". (משיב: הרב דרור ברמה)