"יושב במוצב וחושב על ההלוויה שלי"

הרומן "כל האנשים שהוא" מאת הפסיכולוג ירדן קציר עוסק בתופעת ההתאבדויות בצה"ל. מסתבר שזה קורה בממוצע אחת לעשרה ימים. הנה קטע מהספר

בצהריים חיכתה לו על מסך המחשב בחדר העבודה שמעל הקליניקה כותרת להצעת מחקר לתואר שלישי: 'הקשר בין נטיות אובדניות לגיבוש זהות עצמית בגיל ההתבגרות'. כותרת יפה מחפשת תוכן, אמר לעצמו, אבל המחבר לא מחובר. בינתיים יש רק כותרת, ומרחק שנות אור בינה לבין רגע ההגשה לפרופסור עמי דרור, המנחה שלו לדוקטורט, ומשם עוד שנות דור לוועדה היושבת אל המדוכה.

 

הוא נזכר איך הכול התחיל לפני שנה, ביום מילואים חם שבין קיץ לסתיו, כשישב במרפאה ונקרא פתאום באופן דחוף לגשת לקריה לעשות 'התערבות טיפולית' ביחידה הצבאית המשרתת שם, כי איזה שליש קפץ מן הקומה האחת-עשרה של מגדל עזריאלי וצריך לדבר עם המפקדים ולהרגיע את חבריו. הוא קם והשאיר מאחוריו במרפאה חייל שטיפל בו מהבוקר אחד שקיבל 'אבטחת ישובים' באיזה התנחלות אבל היתה לו בעיה לישון מחוץ לבית מאז שההורים שלחו אותו לפנימייה בגיל ארבע-עשרה והוא ברח משם וחזר אליהם באוטובוס אבל אחרי כמה דקות של שיחה עם הבחור הסתבר שאבא שלו היה מכה אותו מכות רצח וגם האמא היתה תוקעת לו מדי פעם איזה סטירה.

 

החייל הזה הביט באלעד בעיניים בוכיות והוא ריחם עליו והציע לו שיחזור אליו בשבוע הבא והם יחשבו יחד מה לעשות. היה שם עוד חייל, עם עגיל בגבה, שניסה לתפוס אותו בדרך החוצה ואמר שהבטיחו לו להגיע לדובר צה"ל ובמקום זה תקעו אותו עובד רס"ר, אבל הוא נורא מוכשר, פעם כבר הכין כתבה לאיזה ערוץ מקומי ולמה הצבא לא מצליח להבין אותו ולנצל את הפוטנציאל שלו, אבל מפקד המרפאה התפרץ לשיחה ואמר שהוא חייב לצאת עכשיו כדי להגיע ליחידה של החייל שהתאבד עוד לפני הלוויה, להרגיע את המפקדים שלו ולהיפגש לשיחה עם החברים שלו בשלישות, במיוחד עם חיילת אחת מהת"ש שמישהו מהחיילים שמע שאמרה שהיא יכולה להבין אותו.

 

בדרך לקריה החלה לנשב רוח קרירה מהים והוא חשב לעצמו שלקפוץ מן הקומה האחת-עשרה בטח לוקח כמה שניות טובות והתחיל לחשוב לעצמו על מה חשב ההוא בדרכו למטה. האם הספיק לו הזמן לראות את שמונה-עשרה שנותיו חולפות ביעף לנגד עיניו, או שאולי רק עצם אותן ולא חשב על כלום, כי ממילא הוא מת מבפנים כבר כמה ימים קודם לכן.

 

כשהגיע ליחידה של החייל הזה, אייל שמו, ראה אותו קודם כל דרך עיניהם של חבריו ההמומים, שנכנסו אתו לחדר קטן והתיישבו במעגל. "צריך להזדרז", אמר חייל שהיה לבוש בקפידה עם כומתה בכותפת, בקול סמכותי מאוד, לאחר שהציץ בשעונו, "ההלוויה עוד היום, בעשרה ל-. כולם כבר יושבים על ההסעה". אחר כך הביט בשאר החיילים והוסיף, "חבר'ה אל תבריזו הביתה, פדיחות", והמשיך לכיוון השק"ם.

 

"הוא כתב שירים, אתה יודע?" אמר לו חייל אחר, כשביקש שיספרו על תחושותיהם. "אני לא מבין למה הוא עשה את זה", אמר הסמל והניח את שתי ידיו על ראשו, "אייל הוא כזה שפיץ. היה שפיץ, אני מתכוון". "אני ראיתי עליו כל מיני דברים", אמר שלישי, הנמוך בחבורה, בשפתיים רוטטות מבכי כבוש, "אבל לא האמנתי שהוא יכול להגיע לזה. זה לא שהיתה לו סיבה בדיוק. אני דיברתי אתו. לא ממש היינו חברים טובים, אבל בזמן האחרון ראיתי שמשהו מציק לו. זאת אומרת, תמיד היה בו משהו עמוק כזה, שקט, זה לא שהוא היה עושה שכונה אבל הוא לא לקח שום דבר כמו שהוא, היה שואל כל דבר: למה מדים? למה צריך להצדיע למישהו שיכול להיות שכן שלי או מישהו שיכול להיות אדם רע, או משעמם, או סתם טיפש? ומה אנחנו בכלל עושים כאן כל היום בקריה, סתם מבזבזים את הזמן שלנו ואת הכסף של המדינה".

 

אחר כך לקחו אותו לשלישות, לשולחן של אייל. "הוא לקח אתו את הדיסק-מן שלו אבל רק את מטאליקה, שהיה בעיניו הכי אמיתי שאפשר והשאיר את כל הדיסקים מסודרים חזרה בנרתיק וגם את משקפי השמש השאיר, מקופלים עם החוט מגולגל, כאילו תכנן את הכול קודם", אמר הבחור שטען שהוא הכי מכיר את אייל. "הוא הראה לי שירים שכתב. לא ברורים כאלה, מבולבלים. אני זוכר איזה משפט משיר שלו", אמר החייל והרים את הראש, מנסה להעלות את השיר, "אם אין אני בי, אין בי יש, יש בי אין, חרטה בסגנון הזה".

 

בדרך חזרה למרפאה קצת הלך לאיבוד. מגדלי עזריאלי נשקפו אליו מכל עבר וחלונותיהם הכהים הבהיקו מעל לעיר. הוא נעצר ליד מכונת שתייה וקנה לעצמו פחית קולה. היא נחתה בקול מתכתי שהדהד באוזניו בחריקה צורמת. גופו להט מבפנים והוא לגם את המשקה המוגז באחת, כאילו כיבה מדורה. טיפות זיעה גדולות טפטפו ממנו אל האספלט החם וצנחו ליד נעליו. בדרך חזרה הביתה לזיכרון, הביט בשמש השוקעת לים והחליט שצריך לעשות משהו עם כל אותם חיילים אבודים, ושייתכן שעבודת הדוקטורט שלו תעסוק בהם, מתוך ניסיון להבין ולמנוע.

 

בלילה לא הצליח לישון, כי ניסה לגבש רעיון אפשרי לתזה, ודמיין את אייל לבוש מדים ומזיע מפחד, עומד על אדן חלון במגדל ההוא וחושב לעצמו שמה שהכי אמיתי בשבילו זה המוזיקה של מטאליקה מהדיסק-מן שלו וגם המראה של תל אביב הקטנה במבט מלמעלה, והשמש של אמצע הצהריים שלא נותנת לו מנוחה, מסנוורת את עיניו וקופחת על ראשו המזיע. הוא היה צריך להחליט מה לעשות, האייל הזה, כי לא יכל לחיות ככה יותר. והוא החליט כשצעד צעד קטן, אחרון, שאחריו שוב לא יהיה מבולבל וגם לא ישאל יותר שאלות מכאיבות, שכל מענה עליהן הוא מבחינתו עינוי של ממש.

 

למחרת, על הבוקר, קבע פגישה בתל השומר עם המזכירה של מחלקת המחקר ואחרי שבוע התקבל לריאיון אצל סגן אלוף בשם איציק שאמר לו שהוא עצמו כבר הרים ידיים מלחקור את הנושא ושאם הוא מוכן אז בבקשה, רק שיידע שהצבא ממילא לא יעשה עם זה כלום ושכל שנה מכנסים את אותה ועדה ומסיקים אותן מסקנות וגם התחילו קצת לפרסם נתונים ולהוציא אותם לתקשורת: כל שנה עושים את זה בין שלושים לארבעים חיילים, מרביתם בנים, ושזה קורה כל עשרה ימים, אבל אף אחד לא ממש עושה עם זה משהו וכל מחלקה מעדיפה להטיל את האחריות על האחרת, ולכן הוא פסימי.

 

 אחרי שקיבל מהם אישור החל לעבור על הדוחות. בסקירה ראשונה לא הצליח למצוא מכנה משותף בין המקרים שלפניו. באחד היה כתוב שככל הנראה מדובר במקרה של חוסר הסתגלות לצבא. השני היה עוד מקרה של אהבה נכזבת ובשלישי לא היה ברור אם החייל שיחק בנשק או באמת התכוון למות. רק בימים האחרונים, כשהוא מנסה לנסח את תיזת המחקר על המוות והחל קורא מכתבים, שירים ועדויות של משפחות, הוא חושב לעצמו כמה שבריריים הם החיים וכמה קרוב היה הוא עצמו לא להיות כאן ועל מסך עיניו חולפות תמונות מאותם ימים אבודים, והנער שבו גואה בו לפתע, כמו היה זרזיף של לבה בהר געש כבוי שרבץ סבלני בהמתנה לשעת הכושר.

 

אודי הציץ בשעון שעל הקיר. ארבע וחמישים. אחר כך צנחו עיניו הלאות אל אריאלה. הוא רצה לומר לה שזמנם תם להיום, אבל היא תלתה בו מבט מלא תקווה - כל כך רוצה לצאת מן הפגישה עם משהו...

 

הוא פתח את הדלת. "עייפתי אותך," היא ירתה לעברו. הוא כבש חיוך נבוך, טכניקה שרכש לעצמו למקרים בהם מטופל מפתיע אותו בשאלות נוקבות. אחר כך לקח נשימה ארוכה ופלט, "האמת שצריך לסיים ולא עייפת אותי. העלית נקודה חשובה ואני שואל את עצמי מדוע בחרת להזכיר אותה דווקא ברגע האחרון". אריאלה חייכה, "אולי כי רציתי למשוך זמן".

 

אודי ליווה אותה החוצה, דרך חדר ההמתנה. מחלון הבית שניצב על מורדות הכרמל נתנה אריאלה מבט אל הים ואל השמש השוקעת. הוא נעמד מאחוריה, כמעט מתנגש בה ואז בא ריח שערה באפו. היא נאנחה והמשיכה ללכת, מותירה את ניחוח השיער בחלל חדר ההמתנה. אודי שב אל החדר, רשם לעצמו שתי פסקאות לסיכום הפגישה. הוא הבחין באלעד והבין שהבחור הקדים מעט ונכנס בשקט מבלי שראה אותו קודם, וחיכה בחדר ההמתנה. הוא ניגש אליו, אמר לו שלום והוסיף שהם יתחילו בעוד כמה דקות.

 

אלעד התרגש. הוא הגיע אל אודי כמעט במקרה. חיפש פסיכולוג דרך דפי זהב והתקשר ללא סדר מסוים. מודעה גדולה, "לבירינט- מכון לפסיכותרפיה משפחתית פרטנית וזוגית", הרתיעה אותו. השם הראשון שנדפס מתחתיה היה ליברמן אודי - פסיכולוג קליני, מומחה. הוא קירב אצבע רועדת לחוגת הטלפון. כששחרר אותה

והניח לה הלם לבו בחוזקה. "שלום, מדבר אלעד גושן, אני חייל, עכשיו אנחנו בקו בלבנון, בתקופה האחרונה היו לי מחשבות להתאבד ואני כבר לא יכול יותר". אודי עמד בכניסה לחדר. "אלעד?" פנה אליו, "בוא תיכנס". הם התיישבו על כורסאות הקש המרופדות, זה מול זה.

 

אלעד ראה גבר גבוה, שערו אדמוני והוא מקריח מעט, פניו עגולים ועיניו ירוקות. אודי ראה חייל בהיר ורזה עם פרצוף של תינוק, אבל מבטו חד ורציני. הוא החליט שלא ישאל שאלות מכוונות, רוצה ללמוד על הבחור גם דרך האופן שבו יציג את עצמו.

 

אלעד, שכבר החליט בינו לבין עצמו שעדיף לו למות מאשר להמשיך לחיות כך, ללא משמעות ותכלית, אמר לעצמו שזו ההזדמנות האחרונה שלו, ושאם כבר הגיע כדאי שיתחיל לדבר כי הזמן רץ וחבל על הכסף שהרוויח לפני הגיוס בשטיפת מדרגות במוזיאון חיפה ובעוד כמה בתים בדרך הים. לאמא הוא לא מעז לספר שהגיע למקום הזה, רק זה חסר לה, ועוד עכשיו, כשהיא מחלימה מהניתוח להסרת הגידול הממאיר בעין, ובצבא הוא בכלל יהיה גמור אם מישהו מהחבר'ה בצוות יידע. גם ככה הם קוראים לו צהוב ומופתעים בכל פעם מחדש איך הוא מצליח לעמוד בעוד מסע או תרגיל, כי הוא נראה כזה כחוש עם מבט מיוסר בעיניים.

 

בזמן האחרון הם שמו לב לזה במיוחד, ושינו את שמו מצהוב לדכדוכי. מאז שהם במוצב הבופור הוא מוצא את עצמו יותר ויותר יורד למטה, לחדר הביטחון הצר, מתחפר בתוך שק השינה שעל מיטת הברזל התלויה כששאר הפלוגה צופה בפעם המי יודע כמה ב'צ'רלי וחצי' או ב'גבעת חלפון', מדקלמת את הסרט ורועמת בצחוקים אדירים, תמיד באותם מקומות, ולו פשוט כבר לא מתחשק. "תראה אנחנו משרתים במוצב חדר בלבנון. בשמירות אני יושב שעות עם הנשק וחושב על ההלוויה שלי", אמר וחש שוב שבעצם אין אף אחד בעולם שבאמת איכפת לו ממנו, ולמה חשב שהאיש הזה יוכל לעזור לו.

 

די לחלום, כבר ארבע ואתה צריך לאסוף את הילדים. הוא מבצע 'שמירה' על המחשב ויוצא במהירות אל המכונית בתחושה שבזבז זמן יקר. ברדיו "יש עם מי לדבר" עם גדעון רייכר: "שלום, שמי אדון הופנוולך". "נו קורה", עונה רייכר, "ועל מה נדבר?" אלעד מגחך לעצמו.

 

"רציתי לדבר על העלייה הזאת, מה זה? אלה בכלל לא יהודים, למה מביאים אותם להנה, תגיד לי בבקשה אדון גדעון?" מעבר לגדר הגן הוא מבחין בראשו של אסף, שקורא, "הנה אוטו לבן, אבא בא", וכבר רץ אל השער. אלעד מניף אותו בזרועותיו, שולח בו מבט נוקב ושואל: "חיבוקי-חיבוקי? נישוקי-נישוקי?" אסף מנשק. הם נוסעים לבית ספר לאסוף את גיא.

 

אחרי שהגיש ארוחת ערב לילדים יצא אתם לדשא. הלילות נעשו בהירים בזמן האחרון וזאת הזדמנות מתאימה להראות להם כוכבים, להקשיב לשקט, ואחר כך לזהות את קולות הרוח הנושבת ואת צרצור הצרצרים, כשהם מחליפים משמרת עם ציפורי הבוקר. אם מקפידים על שקט מוחלט יכולים לשמוע מכוניות חולפות על הכביש הישן.

 

אחר כך פרש על הדשא שק שינה שנשאר לו מימי הצבא. הם שכבו שלושתם זה לצד זה ועיניהם בכוכבים. "תראו כמה הרבה!" אמר להם. "הנה הירח", אמר אסף כשמוצץ בפיו ואלעד פרס את ידיו מעלה, לעבר הכוכבים, כאילו היה קריין באחת מתכניות ערוץ דיסקברי ואמר, "על כוכב אחד מבין כל אלה יש חיים". גיא העביר את עיניו על פני הרקיע, מנסה לחפש רמזים לאחד הזה. "נו, על איזה מהם?" שאל.

 

"זה חייב להיות כוכב שנעים לחיות בו, לא חם מדי ולא קר מדי, ובמרחק זהיר מהשמש", הסביר אלעד. "אבל אבא?" המשיך גיא, "יכול להיות שממש עכשיו על הכוכב הזה, באחד הבתים, יש ילד עם אח ואבא ששוכבים על הדשא ומסתכלים עלינו, בדיוק כמו שאנחנו עליהם". עיניו דלקו בהתרגשות. "נכון חמודי, איזה מחשבה חכמה יש לך!" אלעד נשק על ראשו. "תרצו לטוס לשם פעם?" שאל. "כן במטוססס", סינן אסף מתוך המוצץ שלו וידו ריחפה בין הכוכבים. "מה פתאום מטוס?" צחק גיא, "בחללית! אבל אבא, אנחנו נוכל? באמת?" ובחן את פניו. "כן", ענה אלעד והפתיע את עצמו על שהוא ממהר להבטיח להם הבטחות שכאלה. "עד שתהיו גדולים זה כבר לא יהיה כל כך מסובך". לפתע נתקלו עיניו בקסיופיאה והוא נזכר איך פעם, בזמן השמירות, היה יכול להביט בה שעות כמהופנט מבלי להסיר את עיניו.