גיים בויז

רוב המאזינים יתאכזבו כנראה מהאלבום האינסטרומנטלי אך המבולגן של הביסטי בויז. חלק קטן יצליח ליהנות משילוב הסגנונות הפסיכדלי והגאונות של השלישייה הכי חשובה בהיפ הופ העולמי

נמרוד דוויק פורסם: 16.07.07, 10:11

 

צריך להיות טיפש או מטומטם בשביל לא להכיר בחשיבות הביסטי בויז להתפתחות ההיפ הופ בעולם. השלישייה הניו יורקית הזו לא רק שעשתה מהפך בדרך שבה רבים צרכו והבינו היפ הופ, היא גם פתחה את השער להרבה מאוד יהודים ולבנים ברחבי העולם. מישהו הגדיר אותם באוזניי בתור הפאנקיסטים האמיתיים היחידים בהיפ הופ. אפשר שזו ההגדרה המדויקת ביותר שאפשר למצוא. ומדוע?

 

קודם כל בגלל התעוזה האינסופית שלהם. בין אם אלו אלבומיהם המוקדמים, הקליפים שלהם, התפתחות הקריירה, או כל דבר שהם עשו, הביסטי בויז היו ונשארו המוחות החריפים והיצירתיים בהיפ הופ העולמי, ויש אף שיגידו בעולם המוזיקלי כולו. לא סתם הם עדיין רלוונטיים, שנים אחרי תחילת הדרך. במו ידיהם הם קבעו מה מעניין אותם, ועשו זאת.

 

קחו למשל את "Awsome! I Fucking Shot That!", סרט ההופעה שלהם. הרעיון המבריק שמאחוריו, שבמידה רבה מתכתב מאוד עם היפ הופ, היה לפזר עשרות מצלמות בקהל, ולערוך את התוצאה הסופית. האם אין זה סוג של להטוט מקצבים וראפ עצבני של אימאג'ים?

 

אחד הרגעים הטובים ביותר בסרט הוא כניסתה של הלהקה החיה. אירוע שנראה הזוי ביותר ובעצם מעיד על הדחף המוזיקלי הפנימי האדיר שלהם. הם לא רק ראפרים ודי.ג'יי, הם מוזיקאים ליגה א'. יש להם חזון מדויק לגבי איך לנגן את החומרים שלהם, איך להוציא אותם החוצה, ובשונה מהרבה יוצרים אחרים - הם יודעים גם להעיז.

 

פאנקדליק

הרמזים על בואו של האלבום האינסטרומנטלי הנוכחי היו פזורים לאורך הדרך. באנתלוגיה שלהם הם טרחו לצרף קטעים מהתקופה בה היו להקת פאנק של ילדים, לצד קטעים מוזיקליים שהם חיברו והקליטו לאורך הדרך, ולא נכנסו לאלבומים הרשמיים. מה גם שהם לא הראשונים במסורת של ההיפ הופ שמוציאים אלבום אינסטרומנטלי לייב שלם, ע"ע The Roots ואלבומם האינסטרומנטלי שהוא נדיר יחסית להשגה.

 

The Mix Up הוא לא אלבום היפ הופ קלאסי. לא תמצאו בו את הביטים השמנים של האולדסקול, לא את הסאונד העמוס של הקראנק או כל תת ז'אנר אחר של היפ הופ. אבל מה שכן תמצאו פה זה המון פ'אנק, אבל המון. מהתו הראשון עד האחרון ניתן למצוא כאן את הפרשנות של הביסטי בויז לתנועת הפ'אנק העולמית והכיוון שהיא צריכה לקחת.

 

מי שמתעניין בפ'אנק של ימינו יכול לסמן מספר כיוונים דומיננטים. אירופה נצמדת יותר למשחקי פטיפונים וסאונד אליבא ד'תפוחים. בארה"ב אפשר לסמן את הנו פ'אנק השמן יותר מבית משפחת Daptone, אחד הלייבלים התוססים ביותר שקיימים.הביסטי בויז מציעים אלטרנטיבה גרובית במידה רבה, שנשמעת רטרואית במקום מסויים, אולי אפילו נוסח סרטי בלאקספלויטיישן משנות ה-70'.

 

קחו למשל את "B For My Name" הפותח את האלבום, בקלות אפשר היה להצמיד

 אליו כותרת לסרט נוסח "שאפט" ולחבר אותו לאקשן עשוי היטב. אבל האלטרנטיבה שלהם מתכתבת עם המון סגנונות עכשוויים. לעיתים הם מפלרטטים עם קטעי סבנטיז טהורים, יהיו אלה רוק אם פ'אנק, ולעיתים הם אפילו מזנקים אל הדאבי והמעושן. התוצאה לא בהכרח ממוקדת ולעיתים מבולגנת מדי. "Suco de Tangerina" הוא דוגמה לקטע מוזיקלי שרץ על המון סגנונות, אולי אפילו יותר מדי.

 

נדמה שהביסטי בויז עצמם לקחו שאיפה עמוקה, נכנסו לחדר החזרות והלכו לאיבוד בתוך החזון שלהם. נכון שמדובר בחזון מקיף ומלא מאוד, ביצירה הולמת לכישרונם המוזיקלי, אבל כמאזין אתה מצפה לעיתים לקבל משהו ממוקד יותר. המשחקים המוזיקליים שלהם הם אולי מעניינים אבל הם נשמעים, עבור רוב האנשים שלא מכירים לעומק את הקריירה שלהם, כחריגה ממה שמצופה מהם, ויש סיכוי סביר שמעריצים שונים יתאכזבו מהתוצאה הסופית.