כשהתעוררתי באחד הבקרים השבוע הבנתי שאנחנו כאן, בכרמים, בדרום, כבר תשעה חודשים. כן, הזמן טס, והוא לא טס רק כשנהנים. אני לא יכול להעיד שכל התקופה שלנו כאן היתה רוויה בהנאה. נכון, הקיבוץ מספק לנו חיים שקטים ורגועים והקהילה מגוונת, מקבלת ופתוחה. ונכון, החיים שלנו הפכו לזולים וצנועים יותר והשיתוף עם שכנינו גדול. אבל כל אלה לא מסבירים מדוע הזמן שלנו כאן טס. הוא טס כי אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להבטיח שהמקום הזה יהפוך להיות מזמין, יפה, ירוק ונעים אפילו יותר מכפי שהוא כעת.
בחודשים האחרונים עסקנו בעיקר בהגדרת הקהילה העתידית שלנו, בניסיון לשלב בין האוכלוסייה הקיימת של חברי הקיבוץ, שלה צרכים ורצונות משלה, ובין האוכלוסייה החדשה שמגיעה ממניעים שונים. בינתיים, ההצעה להרחיב את הקיבוץ בצורה אקולוגית אושרה, ועכשיו אנחנו סוף-סוף מתפנים לעסוק בתוכניות המפורטות של ההרחבה. וככל שאנחנו מעמיקים בצד התכנוני, אנחנו מבינים שהשפעתה של הקהילה על צורת הייישוב לא נופלת מהשפעתה של צורת היישוב על מבנה הקהילה.
יאללה, לעבודה
הרעיון הבסיסי הוא להרחיב את הקיבוץ הקיים באמצעות שימוש בטכניקות פיתוח ובנייה ירוקות, המבוססות על הניסיון שנצבר בשנים האחרונות בארצות-הברית ובאירופה. איך יישוב כזה אמור להיראות ולהרגיש? אז ככה.
דמיינו לעצמכם בוסתן נטול כבישים וחנויות, אותו חוצים שבילים. עכשיו תוסיפו לתמונה ערוגות צמחי תבלין ותעלות מים אפורים, המקיפות בתים שגודלם אינו זהה. חלק מהם גדולים ורחוקים משכניהם, חלקם בינוניים, אחרים קטנים וקרובים אלה לאלה, וסביב אף-אחד מהבתים אין גדר או חומה. תחשבו גם על קומפלקס
קטן של דירות להשכרה בו חיים סטודנטים וצעירים, ועל מכון מחקר ללימודי סביבה או התנהלות בת-קיימא, שמזרים למקום תנועה יומיומית של תלמידים ומבקרים.
האם הבוסתן הזה נראה כמו הרחבה רגילה של יישוב בארץ? האם ההרגשה שהוא מספק לתושביו זהה? אני מניח שהתשובה שלילית. אבל למרות שלא מדובר במקום בו ניצולת השטח נמוכה יותר, להיפך, וגם לא בבנייה המחייבת תשתית יקרה - האבסורד הגדול הוא שמתכנני יישוב כזה ייתקלו בחומות של סירוב מצד גורמי התכנון בישראל.
שלום לאידיאל הבורגני
יישוב אנושי אמור לגדול ולהתפתח באופן אורגני, טבעי. תחשבו כיצד נראה כפר מסורתי באירופה: חלק מהבתים - אלה שבמרכז הכפר - בנויים בצפיפות, ואלה שממוקמים בשוליו מוקפים שטחים גדולים יותר. היזכרו ביישובים הוותיקים יותר בארץ, מושבים, יישובים כפריים ועיירות: גודלם של הבתים והחלקות שונה ופעמים רבות כמה בתים בנויים באותה החלקה, דבר המאפשר לאנשים בעלי צרכים ויכולות שונות לחיות באותו מקום. בבית הגדול גרים ההורים, המבנה הקטן שלצדו מושכר לזוג סטודנטים, ובדירה הצמודה שוכן הבן הצעיר שחזר מטיול במזרח ועוד לא החליט מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. התוצאה היא יישוב חי בעל שכבות אוכלוסייה מגוונות, הנהנות מחיי קהילה מעניינים.
ועכשיו, תחשבו על ההרחבות הסטנדרטיות המוקמות ביישובים כפריים בישראל: גודלם של כל הבתים זהה, פחות או יותר, כמו גם מחירם והשטח המוקצה להם, והם מושכים - ללא צל של ספק - אנשים זהים אלה לאלה. מגיעים לשם רק אלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם את המחיר הנדרש עבור הבתים, לרוב זוגות נשואים בראשית דרכם ומשפחות. במילים אחרות, בהרחבות הללו חיים רק מי שמייצגים את האידיאל הבורגני המצוי. הרחבות בורגניות לאנשים בורגניים בלבד. משפחות חד-הוריות, רווקים, צעירים ואנשים שידם אינה משגת? אין לכם מה לחפש כאן.
איזה עתיד יש ליישוב שנראה כך? איזו צמיחה אורגנית הוא יכול לייצר? הרי גם כשאחד הבתים יתפנה ויוצע למכירה או להשכרה, יגורו בו אותם אנשים בדיוק. ההבדל היחיד בינם ובין הדיירים הקודמים הוא רק שם המשפחה. לכן מעבר לבנייה הירוקה ולמילים הגדולות, אנחנו מנסים לבנות בכרמים יישוב שיוכל לצמוח בצורה אורגנית. מקום שיספק איכות חיים גבוהה גם לאלה שאינם תואמים את האידיאל הבורגני, וקהילה הכוללת אנשים מכל הסוגים.
להתראות לאידיאל הכפרי
פיתוח בר-קיימא במיטבו דואג לסביבה הטבעית, אבל לא פחות מכך לאנשים החיים בה. בארצות-הברית ישנם מאות רבות של פרברים שהוקמו בשנות החמישיים והשישים על-פי הדגם הנהוג היום בהרחבות בארץ. אך לאחר שהמשפחות שרכשו בהן בתים התבגרו, הילדים עזבו את הבית וההורים נפטרו או הזדקנו, חלק ניכר מהפרברים הללו היו לאזורים מוזנחים ומוכי פשע, פשוט כי מחירי הבתים ירדו.
עבור המשפחות הבורגניות הוקמו פרברים חדשים ומודרניים יותר, רחוקים עוד יותר ממרכז העיר, והן העדיפו לעקור אליהם.
האם זוהי השיטה הנכונה? איכשהו, נדמה לי שלא. במדינה שמעמד הביניים שלה היה לפרה החולבת של המשק, ההרחבות הסטנדרטיות הן כלי נוסף להתעשרות על חשבוננו. הקבלנים והיזמים שבונים בכל קיבוץ, מושב וכפר, משווקים אידיאל "כפרי" שאין בינו ובין הכפר דבר וחצי דבר. בתוך כך הם מחריבים את הטבע בעזרת בולדוזרים ושופלים, ובונים קהילה שבמקרים רבים לא תחזיק מעמד יותר מדור אחד. "למדוד פעמיים, לנסר פעם אחת", אומרים הנגרים. לי נראה לי שבכל הקשור לבנייה והתרחבות בארץ קודם כל מנסרים, והדבר היחיד שמודדים הוא חשבונות הבנק של המתיישבים.