חינוך חובה ממוקד

עלות אחזקת מסגרות חינוך אלטרנטיביות אפסית לעומת העלות שהחברה הישראלית משלמת על הזנחת בני הנוער

הכנסת העבירה אתמול חוק חשוב ומשמעותי – הארכת חוק חינוך חובה עד גיל 18. המשמעות העיקרית של החוק החדש היא שהמדינה מתחייבת כעת לתת מענה לאותם תלמידים שלא מצאו את מקומם בבתי ספר גדולים. מדובר בכ-9% מהתלמידים בכיתות ט'-י"ב אשר נושרים מדי שנה מבתי הספר ומוצאים את עצמם ברחובות כנטל על החברה הישראלית.

 

משרד החינוך משקיע משאבים רבים ומפעיל תוכניות רבות, באמצעות גורמים שונים, במטרה למנוע נשירת אותם 15 אלף תלמידים, ואכן במקרים רבים ניתן להציל תלמידים בדרך זו, אך יש להכיר בעובדה כי קבוצה לא מבוטלת של תלמידים אינם מצליחים להשתלב בבית הספר – למרות ההשקעה הרבה בהם.

 

העברת החוק החדש תחייב את מדינת ישראל למצוא לתלמידים אלה את המענה המתאים. העובדה שחלק מהתלמידים אינם מצליחים להישאר בבית הספר, גם בתוך תוכניות שנוצרו במיוחד עבורם, מראה כי קשה מאוד לקיים בהצלחה מלאה מסגרת אחת כוללת, המחילה נורמות שונות על תלמידים שונים. תלמידים בעלי קשיים מסוימים הולכים לאיבוד במסגרת הגדולה ולכן תופסים אותה כמסגרת שוללת ולא מקבלת.

 

ב-10 השנים האחרונות מפעיל מכון ברנקו וייס רשת של בתי ספר אתגריים אשר נותנים מענה לתלמידים אלה. המדובר בבתי ספר קטנים ואישיים – עד 120 תלמידים – המציעים מענה מתאים כל תלמיד ותלמידה. ניסיוננו מראה שכדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר עם תלמידים אלה אסור להנמיך את רף הציפיות מהם. להפך: יש להרים אותו ולאפשר לכל אחד מהתלמידים למצות את המקסימום. לכן בתי הספר מאתגרים את תלמידיהם להישגים נורמטיביים: תעודת בגרות וגיוס לצה"ל או לשירות לאומי.

 

הכישלונות שחוו התלמידים במסגרת הגדולה מובילים למסקנה כי הפתרון טמון בהפעלת מסגרת קטנה, המאפשרת היכרות אישית של המערכת עם התלמיד, המעניקה לו תחושת ביטחון. המסגרת הקטנה מאפשרת להבנות לכל תלמיד ותלמידה מערכת למידה אישית ומיקוד הטיפול הייחודי בהם, בהתבסס על היכרות מעמיקה עם הסיטואציה הייחודית שלהם – לימודית, רגשית, משפחתית, וכוללת. אופן ההוראה המתאים למסגרת זו דומה יותר לחונכות אישית מאשר להוראה פרונטאלית. המורה הוא הדמות המשמעותית בחיי התלמיד, קרובה לו ומהווה לו מודל לחיקוי.

 

מסגרת קטנה מאפשרת ניהול הילדים בקהילה קטנה, שבה כולם מכירים את זה את זה. מסגרת זו נוקטת יחס של הכלת הילדים ודיבור בגובה העיניים, ובעת ובעונה אחת מקפידה על כללי המשמעת ועל ציות לכללים.

 

השקעה ממוקדת

מתוך נקודת המוצא של כבוד הילד ומתן הזדמנות לחוויית למידה מתקנת, בית הספר האתגרי מעמיד דרישות כלפי התלמיד, שמשמעותן מתן אמון ביכולתו. הילד נוכח לדעת כי המערכת לא ויתרה עליו, ולכן גם מצפה ממנו שלא יוותר לעצמו. ניתנת לו הזדמנות להיות "כמו כולם" ומוצב בפניו אתגר המחזק את תחושת הערך העצמי שלו, המניע את מוטיבציה פנימית שלו ללמידה ומחזק את אמונו ביכולתו להצליח.

 

התלמידים מופנים אל בתי הספר האלה על ידי ועדה עירונית בהשתתפות נציגי הרשות, קציני ביקור סדיר, מינהל החינוך, המפקח על בתי הספר מטעם משרד החינוך ומנהלי בתי הספר השונים ברשות המקומית. הטיפול בילדים בראייה עירונית-אזורית כוללת הו שמוביל לביטול המושג "הנשרה". במקומו יש הכוונה של תלמידים מסוימים למסגרת המתאימה להם יותר. העובדה היא שבערים שבם פועלים בתי הספר, כגון רמלה, טבריה ובית שמש, נרשמה ירידה משמעותית בשיעור התלמידים הנושרים.

 

יש הגורסים שבכל מקרה צריך לחייב את בתי הספר הגדולים להחזיק את התלמידים בכל מחיר. עמדה זו אינה ישימה ובפועל תלמידים נושרים או שהם נושרים סמויים – נמצאים שאינם נמצאים. זאת, למרות שבית הספר הגדול נדרש להשקעה מסיבית של משאבים בכ-10% או פחות מתלמידיו. התוצאה היא שהתלמידים הללו אינם מקבלים את החינוך שהם זקוקים לו, ואילו שאר התלמידים מפסידים גם הם. כולנו יודעים איזו מהומה יכולים לייצר שני תלמידים מתוסכלים בכיתה של 35-40 תלמידים.

 

גם סוגיית התקציב אינה השאלה המרכזית כאן. כל התלמידים זכאים ללמוד עד סוף התיכון ומשרד החינוך ממילא מתקצב כל ילד הנמצא בתיכון. עלות האחזקה של מסגרות אלטרנטיביות כגון בתי הספר האתגריים היא כאין וכאפס לעומת העלות האמיתית שהחברה הישראלית משלמת ועוד תשלם על הזנחת בני הנוער והנצחת הפער החברתי.

 

ניבה חסון היא מנכ"לית מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה