הפנתרים השחורים: פליטים אפריקנים למען עתידם

א' בן ה-33 ברח מחוף השנהב בשנת 2002, לאחר שכל משפחתו נרצחה. ד' בן ה-23 מסומליה נמלט ממחנה כפייה במולדתו לחיי ניצול וגזענות בקהיר. כמו עשרות פליטים מקונגו, אתיופיה, ליבריה וסיירה-ליאון, כולם עדות חיה לטרגדיה של היבשת השחורה - הם שוהים במקלטי החירום הדלים של ארגון הפליטים האפריקנים

יעל עברי פורסם: 22.07.07, 16:29

מכוסים בשקי שינה או מוטלים על הרצפה, שרועים אלה לצד אלה ניצולי טבח העם ברואנדה, פליטי הלחימה בסומליה, צעירים שנמלטו על נפשם מקונגו המדממת, ומבקשי מקלט מאריתריאה, אתיופיה, ליבריה, חוף השנהב וסיירה-ליאון. עשרות הגברים שברחו ממולדתם, עדות חיה לטרגדיה המתמשכת של היבשת השחורה, חיים בתנאים בלתי נסבלים בשני מקלטים חירום שהוקמו לאחרונה במרכז הארץ. כולם מטופלים בידי "המרכז לקידום פליטים אפריקנים" (ARDC), ארגון שהוקם לפני כארבע שנים בידי קבוצת פליטים אפריקנים ופעילים ישראלים.   

 

"אנחנו הקול של הפליטים האפריקנים ומטרתנו היא לסייע להם לשרוד פה בימים הראשונים, כי הממשלה לא עושה עבורם דבר", מבהיר מנהל הארגון יוהאנס באיו (35). באיו, המכונה בפשטות ג'וני, הגיע לישראל בשנת 2002 מאתיופיה, לאחר שנים שבהן משפחתו נרדפה על-ידי הממשל. אביו ואחיו ברחו ממולדתם וכשהחשש לחייו גבר, הוא חצה ברגל את הגבול לקניה ומשם עלה על טיסה לישראל. "המציאות כאן היתה אכזבה קשה", באיו מעיד. "חשבתי שאני מגיע למדינה דמוקרטית שבה ישמרו על זכויותיי ויסייעו לי לשרוד, אבל המאבק שלי רק התחיל".

 

במהרה, ניסיונו הסיזיפי של באיו לזכות במקלט הפגיש אותו עם אנשים שגורלם דומה. בשנת 2003, לאחר שקיבץ סביבו כ-30 פליטים נוספים, מרביתם יוצאי אתיופיה ואריתריאה, הוא יצא למאבק נגד התעלמותה של ישראל מקביעת נציבות האו"ם לפליטים כי הם זכאים להגנה על-פי אמנת ג'נבה. "במשך 23 ימים שבתנו רעב מול משרדי נציבות הפליטים, ורק אז הוחלט לשקול שוב את בקשותינו", הוא משחזר. "כיום יש לי מעמד של תושבות זמנית ואני יכול לעבוד ולחיות כמו בן אדם. המאבק הזה לימד אותי שלקבוצה יש כוח, וכי עלינו להתאגד על-מנת לדאוג לעצמנו. אחרת, איש לא ידאג לנו". 

"אנחנו הקול של הפליטים האפריקנים". דיירי המקלטים (צילום: עופר עמרם)

 

   

"נאלצים לסרב - וזה שובר את לבנו"

ארבע שנים לאחר שבאיו זכה בהכרה במעמדו, הוא עצמו מודה שלא דמיין את מציאות חייו הנוכחית. בשני מקלטי החירום שהקים הארגון שאת פעילותו הוא מוביל שוהים למעלה ממאה פליטים אפריקנים, כולם גברים, וזרם הבקשות רק הולך ומתגבר. שני תאי שירותים ומקלחת אחת קטנה משמשים אותם בדוחק רב, ובהיעדר חלונות או אוורור ראוי מרביתם מתגודדים בחצר זעירה בפתח המבנה.

 

"בשל החשש שהרשויות ימצאו אותם הם יכולים להתרכז רק פה, בחצר שגודלה שלושה מטרים רבועים", מבהירה אליס נגלה (28) רכזת הפעילות של הארגון ומשפטנית בהכשרתה. נגלה, ילידת ליכטנשטיין שהגיעה לישראל בעקבות

פעילותה ההומניטרית, בקיאה בסיפור חייו האישי של כל פליט. "אי-אפשר להכניס למקלטים משפחות, או לערב בין ילדים, נשים וגברים, לכן אנחנו מפזרים אותם בבתים של ישראלים או של פליטים ותיקים יותר", היא מסבירה.

 

את הדרך העוברת בין שני המקלטים המאולתרים, הסמוכים זה לזה, נגלה מכירה בעל פה. למרות השמש הקיצית הקופחת היא פוסעת בה הלוך ושוב, עשרות פעמים ביום. "אמא", מכנים אותה הפליטים, לוחצים את ידה בהכרת תודה כל אימת שהיא רושמת בפנקסה את בקשותיהם ובעיותיהם, ובעיקר מנסה להפיג את חששותיהם.

 

אך החיוך המרגיע שעל פניה של נגלה מסתיר דאגה אינסופית. "המצב קשה ואני לא ישנה טוב בלילות", היא מסבירה. "שני המקלטים שהקמנו הם מקלטי חירום, שמטרתם לקלוט את האנשים שמגיעים לכאן מהגבול ולספק להם סיוע ראשוני בלבד. מעולם לא חשבנו שיהיו רבים כל-כך מהם". המבנים המוזנחים שהצליח הארגון לשכור מאוכלסים עד אפס מקום, היא אומרת, והביקוש עולה ועולה. "לאחרונה נאלצתי לסרב לקבוצה של 20 אנשים נוספים וזה פשוט שבר את לבי, אבל אין לנו מקום או משאבים", היא אומרת בכאב.  

"אין לנו מקום או משאבים". דיירים באחד המקלטים (צילום: עופר עמרם)

 

 

"פליט הוא פליט - לא משנה מהיכן הגיע"

א' (השם המלא שמור במערכת), בן 33, ברח מחוף השנהב בשנת 2002 לאחר שכל משפחתו נרצחה. "עזבתי את מולדתי כבר בשנת 2002 במטרה אחת - להציל את חיי", הוא מבהיר. "בדרך עברתי המון מדינות. הייתי במאלי, לוב, מצרים ועוד מקומות. לא את כל המסע אני זוכר, הוא היה ארוך מאוד". לעתים, הוא מספר, שקל לוותר על הכל, גם על חייו, אך השמועה על ישראל סיפקה לו תקווה מחודשת. "גרתי בקהיר שנה שלמה, שהיתה קשה מאוד. המצרים מאוד גזענים והיחס שלהם לפליטים מזעזע. כשהחלטתי לחצות את הגבול לישראל חשבתי שאולי אוכל סוף-סוף לחיות, ולמרות התנאים הקשים במקלט לא התאכזבתי. יש פה אנשים טובים, אי אפשר להשוות את המצב למה שקורה לנו במצרים".

 

שכנו למקלט הוא ד' (השם המלא שמור במערכת) בן ה-23 מסומליה, שהגיע למקום לפני כשבועיים לאחר שבע שנות נדודים. "רק אני ואחי ניצלנו מהטבח שהיה בכפר שלנו", הוא משחזר. "שנינו נחטפנו למחנות עבודה שונים, העבידו

אותי בפרך במשך חודשים ולא ידעתי מה עלה בגורלו של אחי. הרבה אנשים שלא עבדו מספיק מהר נורו במקום, וכל הזמן ספגתי מכות ועינויים".

 

בסופו של דבר ד' ואחיו, שנמלטו ממחנות הכפייה, הצליחו להתאחד, ולמרות הנכות שנגרמה להם החלו במסע נדודים. "הגענו למצרים לפני כחמש שנים ושם גרנו, אך החיים הפכו בלתי אפשריים", הוא מתאר. "אי אפשר להסביר עד כמה היחס של האוכלוסייה והרשויות לפליטים אכזרי. לכן, למרות הסיכון החלטנו לחצות את הגבול לישראל".

 

כאן, בין כותלי המקלטים המוזנחים, התחנה האחרונה בדרכם של הפליטים, סיפור חייהם המטלטל מיטשטש כמעט לגמרי. "פליט הוא פליט הוא פליט", מכריז באיו, "וכל מי שברח ממולדתו כדי להציל את חייו נמצא באותה סירה". אך כעת, באיו מוסיף בייאוש, הצורך להגיש עזרה מיידית הופך לקריאת מצוקה. "אנחנו נתמכים על-ידי תרומות ומקבלים מזון מארגון "לשובע", אבל ידינו קצרה מלהושיע", הוא פוסק. "אנו זקוקים למתנדבים שיכולים לספק אוזן קשבת, למתורגמנים ולמשפטנים. בעצם, לכל אדם שמוכן להירתם".