פתאום באמצע החיים

גיבוריו הניו יורקים של הספר "החיים הטובים" מאת ג'יי מקינרני מגלים בעצמם פנים חדשות אחרי ה-11/9. אריאנה מלמד על רומן שממשיך להדהד גם בתום הקריאה

העיקרון סמוי ולא כתוב, וברשותכם אנסה לנסח אותו כך: "בספרות זבל, אירועים טרגיים-דרמטיים מאפשרים לגיבורים להשתחרר מחייהם הישנים ולהתחיל מחדש. בספרות שרוצה להתפרש כרצינית, הגיבורים יכולים רק לחלום על זה". את ניסוחו הבדיוני הנהדר של העקרון תמצאו ב"רעידת אדמה בצ'ילה", הנובלה המופתית של היינריך פון קלייסט. ג'יי מקינרני, מחבר "החיים הטובים", קרא אותה – ויישם את העקרון.

 

קורין נשואה לראסל ואם לשני תאומים בני שש שנולדו מהפריה מביצית של אחותה ההוללת הילארי. פעם היתה עורכת דין, פעם היתה דמות צעירה יותר בספר קודם של מקינרני – "Brightness Falls", ועכשיו היא כותבת תסריט ומחפשת מפיק ומודעת לכך שבחוג החברתי שלה במנהטן מעשיה אינם אלא כיסוי לאבטלה.

 

ראסל בעלה הוא עורך ספרים שנהנה להתחכך עם ידוענים ולבשל להם כפי שמקינרני עצמו נהנה לזרוק שמות – "סלמן" לא מגיע לארוחה אבל בהחלט אפשר לרכל על רושדי ועלילותיו ועל אחרים, פחות מוכרים אצלנו. בעברם של בני הזוג יש קצת בגידות, מידה מתונה של רגשי אשמה והרבה חרדה למעמדם הכלכלי: החיים הטובים באמת יקרים מהישג ידם. הלופט האופנתי לא נוח, השכירות מאמירה, החופשות בהמפטונס מדלדלות את המשאבים, וחינוכם של התאומים הוא עול פיננסי כבד.

 

גם חייהם הטובים של זוג עשיר יותר אינם נקיים מזיוף: לוק עשה מליונים בוול סטריט ופרש כדי למצוא את עצמו ולכתוב ספר על אמנות סרטי הסמוראי. סשה, אשתו והדמות הפחות מנומקת בספר, היא יפהפיה שזוהרה הולך ומתעמעם בשרשרת של מסיבות צדקה רוויות אלכוהול ומזמוזים מזדמנים, שעה שביתם של השניים, אשלי בת ה-14 חומקת משדה הראייה שלהם ובוחרת בסמים ובחברתו של אירופי מפוקפק המשדר תאוות פדופיליות לכל עבר.

 

הארה כמעט מיסטית

ובאמצע החיים הטובים הללו מטוסים מתרסקים אל תוך מגדלים – והכל אמור להשתנות. במהומה הראשונית לוק מחפש חבר עימו קבע פגישה בגראונד-זירו כשעוד היה שם מגדל, ונחשף לראשונה בחייו לכל אופציות המוות המזויע: כשהוא יוצא משם, בהלם מוחלט, הוא רואה לראשונה את קורין, ובפניה גלומה הבטחה של שפיות, של חיים, של הארה כמעט מיסטית על משמעותם של החיים.

 

קורין ולוק נפגשים שוב כמתנדבים במטבח מאולתר שמאכיל את החיילים, השוטרים והכבאים גיבורי התהילה. הפרקים המתרחשים סביב גראונד-זירו הם הטובים שבספר, מלאים בפרטי מציאות קטנים ומדוייקים שמאפשרים הצצות למה שלא ראינו בדיווחים המצולמים. כמו למשל, כיצד נשברו קודים מעמדיים וחברתיים בפעילות משותפת, קדחתנית ומבוהלת של המון ניו יורקים, וכיצד הכבאים הופכים לנציגיו החדשים של אל רחום וחנון על פני אדמות, וכיצד בני אדם מגלים בעצמם, בתוך הטרגדיה, כוחות מוארים ואפלים כאחד.

 

לוק וקורין מגלים שהם מסוגלים להתאהב. זה בלתי נמנע והקוראים יודעים זאת למן הרגע בו נפגשו לראשונה במקרה, ועד שהדמויות עצמן מבינות שזה מה שקורה להן. מרגע זה ואילך הספר נטען באנרגיות של רומן רומנטי מחד, ובתובנות של קלייסט מאידך: הגיבורים מאבדים את הציניות והתחכום שאפיינו אותם קודם לכן לטובת המנוחה הנכונה איש בזרועות רעהו, ומקינרני מבקש להבהיר לנו שאנחנו, קוראיו מבקשי-הנוחם, טועים מאוד בהערכת המציאות החדשה שנרקמה סביב המטוסים, המגדלים ובני האדם שהיו שם.

 

קצת סכריני מדי 

לזכותו צריך לומר שהוא לא נכנע לפיתוי הפורנוגרפי לתאר את מה שאירע שם ממש. הספר נפתח בארוחת ערב לפני הנורא-מכל וממשיך ביום שאחרי הזוועה. הנחת העבודה של מקינרני נכונה מבחינה ספרותית ואתית כאחד: קוראיו יודעים מה התרחש, גיבוריו לא היו שם בזמן אמיתי ואין כל צורך ללהטט באפשרויות הזעזוע המילוליות שמתקפת הטירור זימנה לסופרים פחות רציניים. אבל צריך לומר גם דברים לחובתו.

 

ברגעי אהבתם, גיבוריו של מקינרני בנאליים יותר מאשר באפיונים הראשונים שלהם, ולשון האוהבים שהוא מאמץ דבשית מדי ולא משכנעת. דוגמה אחת: "המחשבות האלה היו יכולות לסירוגין לרגש אותה ולהטיל אותה לתוך אדים רעילים של אשמה וייאוש. כיצד ייתכן שרגשותיה ללוק יעלו בקנה אחד עם אהבתה לילדיה?" ועוד אחת: "היא חשה כאילו החומות המבוצרות הפנימיות ביותר של נשמותיהם נפרצו, והאינטימות התגלמה לבסוף בחשיפת הסודות שבעבר החביאו מהעולם, מחשש שייראו בלתי ראויים לאהבה".

 

לו זה היה כל מה שמקינרני מציע לקוראיו, הייתי שמחה לזנוח אותו באמצע הספר, מפני שהחיים קצרים מדי ואין כל צורך לבזבז זמן על בינוניות כזו. אבל לשמחתי זה לא הכל: יש בספר עוד ועוד אופציות של תעתוע עד שנגיע לסוף, עד שנבין כי כבר לא ייתכנו סופים טובים.

 

ב"רעידת אדמה בצ'ילה", הגיבורים נכספים לחיות באהבתם האסורה על פי ציוויי הכנסיה, וכשהאדמה פותחת את פיה ומאיימת לבלוע צדיקים וחוטאים כאחד, קלייסט בודק את האפשרויות החדשות לחמלה, חסד ואהבת-אדם שאמורות היו להתגלות בצל האסון, שנדמה כאילו באמת התגלו – והוא מגיע למסקנה המצערת שהן לא קיימות ומוביל את גיבוריו לסקילה בתוך כותלי הכנסיה. ב"החיים הטובים" אף אחד לא נסקל, אפילו לא מוקע מן החוג החברתי שלו בשל בגידה ובשל הרצון לבנות חיים חדשים לגמרי. האם הם אפשריים? האם השתכנעתם שלא? מקינרני מסוגל להוביל את קוראיו בביטחון של אומן מיומן למקום שבו, למרות הסכריניות העודפת, השאלות והגיבורים ימשיכו להדהד.