דתי-לאומי יכול להזדהות עם הנכבה?

השקפת הרב קוק הייתה שבכל מחלוקת ניתן למצוא אמת, בכל אחד מהצדדים. ואני שואל: מדוע עמדת הימין הדתי, הדורשת מאיתנו לעמוד על זכויותינו בארץ, חייבת להיות כרוכה בעיוורון מוסרי? לאודי ליאון נמאס מצרות האופקים הרעיונית בחברה הישראלית

נפל דבר בישראל. שרת החינוך הישראלי הירשתה (שימו לב לפטרונות) – למערכת החינוך הערבי לציין את מלחמת השיחרור – כ"נכבה" עבור הערבים.

 

חידוש מסעיר! שהרי עד כה אנחנו היינו בטוחים שעבור הערבים שנת 48 הייתה שנה טובה לתיירות (תיירות החוץ, שהרי תיירות הפנים קצת נפגעה). שבעצם הם קיבלו כרטיס נסיעה לטייל בעולם ולגור בקמפינג המפואר שהוקם בעבורם במחנות הפליטים (מים זורמים בקרבת האוהלים והפחונים הבטיחו חברות הנסיעות).

 

והנה באה שרת החינוך, ומערערת על מוסכמות כל כך יסודיות!

 

ומייד זועקים שזוהי עמדתה השמאלנית, עוכרת ישראל, שהרי עכשיו משגילינו את אזנם של הילידים הערבים שאולי לא הכל היה שפיר ב-48 – הם יתעוררו ויקומו עלינו לכלותינו (כדאגתה העמוקה של שרת החינוך הקודמת לבנת).

 

והנה כותב שורות אלו, בא דווקא ממה שמכונה המחנה הלאומי. למדתי שנים לא מעטות בישיבת מרכז הרב והנני תלמידו של הרב קוק זצ"ל.

 

האם יהודי לאומי כמוני יכול להזדהות עם כאב הנכבה?

 

אני מוכרח לומר שנמאס לי מצרות האופקים הרעיונית המאפיינת את החברה הישראלית, המכריחה אותנו להתייצב בשלשות בבונקרים רעיוניים גדורים וברורים בצעדות שמאל וימין. עמדתי מסרבת לחלוקה דיכוטומית וצרת אופקים זו.

 

השקפתו העקרונית של הרב קוק הייתה שבכל מחלוקת אידיאולוגית ניתן למצוא אמת בעלת ערך בכל אחד מהצדדים (הוא עצמו הזכיר את ה"שמאל" הליברלי - כבעל עמדה מוסרית חשובה).

 

בעקבותיו אני רוצה לשאול: מדוע העמדה המוסרית (המזוהה עם הימין הדתי) – הדורשת מאתנו לעמוד על זכויותינו ההיסטוריות והדתיות בארץ הזאת, חייבת להיות כרוכה גם עם עיוורון מוסרי .

 

מהו העיוורון? דמיינו שיום אחד דופקת בדלת ביתכם, ערביה אחת, מפליטי 48. היא מראה לכם את מפתח ביתה ואת הקושאן המשפחתי שלה. היא מתנצלת בעדינות ומבקש מכם לפנות את ביתכם שהרי הוא רשום על שם משפחתה מזה דורות.

 

והרי, אם עדיין לא השלכתם אותה בתחילה, תציעו לה באדיבות כוס קפה ואולי גם כמה עוגיות ותסבירו, שאתם מאוד מצטערים אבל עליה להשלים עם המציאות שנוצרה. אז למה לעזאזל איננו מסוגלים להבין את הערבי שחי כאן מאות בשנים כשאנחנו נזכרנו פתאום (בעיקר בגלל שנאת גויים אירופיים) שאדמתו הייתה שלנו מלפני אלפי שנים.

 

האם לא הגיוני שגם הוא ירצה (כמונו לעיל) לשלוח אותנו לכל הרוחות?

 

יהודי לאומי אני. נצר לאלפי דורות שחלמו עלייך ציון וירושלים. בכל עומק לבי אני חש ששבתי הביתה, לציון שלנו, ליפו שלנו, וגם לשכם שלנו. כתלמיד הרב קוק – אני מרגיש שייכות רבה ועמוקה הרבה יותר ליהודה ולשומרון מאשר לתל אביב (שהייתה ונשארה ארץ פלישתים). אבל האם חלום זה מחייב להתעלם מהבעיה. בעיה של אנשים חיים, עם חי, שהשתרשו פה במשך שנים רבות? האם בכך חציתי את הקווים והפכתי "שמאלן יפה נפש"?

 

האם אינני יכול לחגוג בהודיה לה' את יום העצמאות אך במקביל, להשתתף ולנחם את אבלי ה"נכבה" שנגרמה על ידי עצמאותי זו (בין אם בישירות ובין אם בעקיפין?)

 

האם יש פתרון אמיתי לבעיה זו? אינני יודע. אינני מסוגל לקבל את הפתרונות המופרכים בעליל של השמאל ו/או הימין, כולם מבוססים על עיוורון או אטימות... ולכן – דווקא ערב תשעה באב אני חש שהגיע הזמן ללכת מעבר להם – ולחפש את הגאולה במקום אחר, עמוק יותר, רחב יותר ובעיקר גבוה יותר.

 

אודי ליאון תסריטאי, יזם ומחנך ומנהל התכניות המועדפות בשידורי קשת - ערוץ 2. גדל בירושלים, למד בישיבת "מרכז הרב" ובכולל "מקור חיים" בראשות הרב שטיינזלץ והרב שג"ר.