תאי צ'י

תאי, כי מבקרנו אכל החודש ב"בית תאילנדי" התל אביבית. וצ'י, כי בסוף הוא קיבל את החשבון ואמר "צ'י, נורא יקר פה"

לקח לה כמעט רבע שעה להוריד את החלק העליון של בגד הים. עכשיו היא היתה לא רק הכוסית הכי גדולה בכל דרום־מזרח אסיה, אלא הכוסית הכי גדולה עם החזה החשוף הכי יפה בכל דרום־מזרח אסיה. הוא היה שחום במידה שהסגירה כי היא כבר השתזפה כך בעבר, זקוף כמו שיכול להיות רק אצל בת 20 וקצת, וגדול באופן שהיום היה נתפס כחשוד בהתחשב בגוף הדקיק שנשא אותו.

 

לא עשיתי אותה, אם אתם מוכרחים לדעת, כך שהסיפור הזה הוא ממש לא סיפור גבורה מהזן הגברי המקובל. מצד שני, את המוח זיינתי לה כהוגן: לא בדיבורים, אלא עם ג'וינטים מגאנג'ה חזקה במיוחד, שהכנתי לצד כמה בקבוקי מים לפני שיצאנו לחוף המבודד ההוא. אחר כך נשכבנו מסטולים על קו המים. הגלים הכמעט לא מורגשים הגיעו בכל פעם בדיוק עד לפטמות הזקורות שלה, ושמרו שהן לא יאבדו את הזווית הנהדרת של בליטתן מקווי המתאר הכלליים של החזה. כשכבר הייתי מעושן מכדי להיות חרמן, השתרעתי בצל אחד מדקלי הקוקוס ונרדמתי למשך שעתיים - שמהן התעוררתי כאילו נולדתי מחדש. זאת היתה, ועודנה, תאילנד שלי.

 

כעבור שנה חזרתי לזירת הפשע, הפעם מלווה ב־ק' הצרפתייה שפגשתי בדרך. היא היתה הרבה פחות יפה, אבל לא רעה לכשעצמה ובעיקר הרבה יותר נגישה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. באחד הימים, אחרי שמשכנו כמה ראשים בבאנג שהלך איתנו קבוע לים, רכשנו אננס קפוא והאכלנו בו האחת את השני בהתקף של רומנטיקה. עד היום האננס ההוא נחשב מבחינתי לפסגת האוכל עלי אדמות.

 

בגלל שהתפריט שלי באותה תקופה כלל בעיקר חביתות עם פטריות, קרטונים טבולים באלוהים יודע מה וגאנג'ה מקומית משובחת, קצת קשה להאשים אותי בכך שאכלתי אז בעיקר שניצל עם צ'יפס וסלט. תבינו, השנה היתה 91', ואלה היו ימי ראשית הכיבוש הישראלי בתאילנד. המאפיה החו"בתית עוד לא גילתה את הפוטנציאל העסקי של הארץ הטובה הזאת, ומרבית הישראלים שתרו בה היו נחלאווים במיל' שגילו לחדוותם מקום עם סמים קלים ו"מתנדבות" קלות עוד יותר. רובם הגיעו לתאילנד אחרי כמה חודשים בהודו או נפאל, שלא היה אפשר להשיג בהן אוכל שאיננו טאלי, כלומר אורז עם תבשיל ירקות. בקיצור, האפשרות לארוחה של שניצל פלוס צ'יפס פלוס סלט - מעין הומאז' מקומי לארוחת ערב שבת בבסיסי צה"ל - נראתה כמו פסגת הקולינריה.

 

עקב המרדף אחר השניצל, לאוכל התאילנדי המקומי התוודעתי רק בכל מיני עיירות שנקלעתי אליהן במקרה, כשהאוטובוס עשה עצירה בדרך. שקשוק כלים וריחות חריפים וזרים עוררו בי סקרנות; מדי פעם טעמתי מהבמבו, שמילא את הפה בטעם של רופא שיניים, או מערימת שרצים שהונחה על מצע אורז דביק. דווקא אהבתי את הטעמים החזקים של הלמון גראס, הצ'ילי והשום, שיכלו לכל חיידק שהתחבא בבשר האולי־לא־טרי. אבל בסופו של דבר, תאילנד נותרה בזיכרוני יותר כמקום אפוף עשן וציצים מאשר כחוויה קולינרית - מה שמסביר למה ששתי לבקר ב"בית תאילנדי", שמביאה למזרח התיכון את מה שאני החמצתי במזרח הרחוק.

 

מנגינת החזיר

בבית תאילנדי אולי אין ציצים, אבל יש רגליים: צומת הרחובות שבו ממוקמת המסעדה מוסתר מעיני הסועדים בשורה של עצי הדר ננסיים גזומים היטב, כך שכל העוברים והשבים מן הים נגלים רק מהמותניים ומטה. רק מה, הגם שהח"מ אוהב רגליים שזופות בכפכפים כמו כל אחד אחר, הוא מעדיף לראות גם את הפרצוף בטרם יפנטז על מערכת יחסים.

 

זה לא הפאק היחיד בעיצוב המסעדה. מעבר לשולחנות הנאים, השימוש הנרחב בבמבוק גורם לתחושה שמישהו פה מבקש להתחרות על פרס הכיעור האותנטי. החלל עצמו הוא יותר פרוזדור מאשר אולם, מה שמקנה לך שוב הרגשה של תאילנדיות אותנטית: היכנס ואכול מהר בטרם תפליג המעבורת האחרונה לקו־פנגאן. גם המוזיקה שהתנגנה ברקע כשהתיישבנו, תאילנדית־אסלית שקטה, הבריחה אותי אל הזיכרונות וסחפה אותי במנהרת הזמן (ובמיוחד אל להיט ענק בתאית שנקרא "קומטאי". אין כמעט ישראלי שלא הכיר אותו לפני משהו כמו 17 שנה). אולי זאת גדולתה של המסעדה הזאת: בין העיצוב לאווירה ולניחוחות, היא מרגישה כמו הדבר האמיתי. לפחות עד שמגיע החשבון, אבל לזה נידרש בהמשך.

 

אפילו שמות המנות אותנטיים פה. אולי אותנטיים מדי: אני למשל אכלתי מנה שנקראת "מו טוט קאתיים פריק טאי". הגברת קיפניס, שהיא לא רק שותפה חריגה למסעות קולינריים אלא גם חושבת שתאילנד היא מקום מלא במחלות כמו הפטיטיס בי ואיידס, הסתפקה במנות עם שמות קונסרבטיביים יותר כמו "אגרול". הוא היה מצוין, אגב. פריך, לא נוטף שמן, והרוטב שהוגש לצידו היה עדין בהרבה מהזוועה האדמדמה שאליה הורגלנו מאז שהסצנה הסינית פרצה למחוזותינו לפני כ־30 שנה.

 

כדי לאזן את הבחירה השמרנית של הגברת, אני הלכתי על סלט קלמארי שכולו רגשות מעורבים: הרוטב החמצמץ הלם להפליא את הבצל והכוסברה, והיה כמו בריזה ביום קיץ. לעומתו, דווקא הקלמארי נראו כאילו מישהו שלף אותם מהמקפיא - מה שלא ממש הסתדר לי קונספטואלית עם כל הקטע האותנטי. חוץ מזה, בשביל מנה שעולה יותר מ־30 שקל הייתי מצפה לקצת יותר השקעה. אם לא באיכות, אז לפחות בכמות. ובכל זאת, למרות האכזבה המסוימת, החמיצות הנעימה של המנה השתלבה להפליא עם בירת הסינגה הקלילה (20 שקל לבקבוק) והיוותה פיצוי מסוים.

 

גם בעיקריות הפגינה הגברת קיפניס גישה קונסרבטיבית והלכה על קאו־פד, שזה פשוט אורז עם ירקות וביצים. המנה התגלתה כמוצלחת למדי, וכפתרון אידיאלי למקרה שבאים - ממש כמוני - עם בת זוג שעבורה פריכית עם גבינה היא סוג של פסגה קולינרית. למעשה, היא היתה כל כך מרוצה מהתעוזה שהפגינה עד שהתפרעה במיץ גויאבות, שלפחות על סמך העובדה שלא הוצע לי לטעום ממנו, כנראה ערב לחיכה.

 

המנה שלי, עם השם הבלתי אפשרי, כללה קוביות חזיר שטוגנו בשמן עמוק עם שיני שום חצויות עד שהגיעו להשחמה מוחלטת. איך נתאר אותה בשתי מילים? עונג צרוף. נעם לי במיוחד המשחק בין שלושה ניגודים: הטעמים הבסיסיים למדי של המנה, הרוטב הנועז בחמיצותו ובחריפותו שמוגש בצלוחית נפרדת, והטעם הכמעט־לא־קיים של האורז המאודה והדביק. הרגשתי כמו ילד שנתנו לו צבעים (רוטב), פלסטלינה (חזיר ושום) וגיליון נייר לבן (אורז), והשאירו אותו לצייר כטוב בעיניו.

 

אם בשלב הזה עוד לא הפנמנו שבית תאילנדי הוא תבנית נוף מולדתו, הרי שדווקא אז נכנסו למקום ארבע תאילנדיות אמיתיות ופתחו שולחן כאילו הגשר על הנהר קוואי לא זקוק עוד לתחזוקה שוטפת. כמה חבל שמעט אחריהן הגיע גם החשבון.

 

הארנק ששאג

בסופו של דבר, למרות ההסתייגויות הקלות בסעיף האווירה, הטענה המרכזית שלי כלפי בית תאילנדי נוגעת למחיר. הגברת, שבחרה מתוך התפריט העסקי, חויבה ב־42 שקל תמורת הקאו־פד והאגרול - שזה סביר. אני מאידך השקעתי 69 שקל בחזרזיר המטוגן שלי, והוספתי עוד תשעה שקלים תמורת סלסילת האורז המאודה. הלו, בשביל 78 שקל אני יכול להזמין עסקית בחלק מהמסעדות הכי טובות בתל אביב.

 

אז כן, זה עקב אכילס של המסעדה. בתור תאילנדית אותנטית שעוצרים בה בדרך חזרה מהים, היא נהדרת. אבל תפריט זול ב־15 אחוז היה הופך אותה גם לוואליו־פור־מאני מצוין.

 

בית תאילנדי, בוגרשוב 8 תל אביב, 5178568־03