על שגיאות שעשינו, ושגיאות שאולי לא עשינו
האם בחירה בגבר אחד על פני אחר היא הבחירה הנכונה? איך אפשר לדעת? אם אנחנו מאושרים בהווה, נחשוב שבחרנו נכונה. אם אנחנו לא מאושרים, נחשוב שהחמצנו משהו, שטעינו כשעמדנו בצומת הדרכים. מחשבות בעקבות סרט חדש, "לפנות ערב"
בלילה ההוא, בפאב של מיגל, לפני שנים ארוכות, ישבתי עם כמה חברים. שניים מהם שיחקו שש-בש, ואחד, שדווקא לא חיבבתי במיוחד, הדביק לי נשיקה מצלצלת על הלחי בכל פעם שיצאו לו קוביות טובות. נמאס לי, התחלתי להסתכל מסביב. בשולחן סמוך שכבו על הספסלים שני גברים, כל אחד מהם מקפל רגל נגדית לתמיכה. הם נראו כמו שני מחזיקי ספרים. משום מה, הייתי מרותקת אליהם.
פתאום הם קמו בבת אחת, התמתחו, ויצאו. קמתי ויצאתי אחריהם לרחוב הירקון. אחד מהם הסתובב אליי והתחיל לדבר איתי. השני, דווקא החתיך יותר, היה שפוך לגמרי, לא שם לב בכלל מה קורה מסביב. ההוא שהתחיל לדבר איתי, מארק, רשם לי את מספר הטלפון שלו על היד.
כשחזרתי הביתה באותו לילה, העתקתי את המספר לפתק ושכחתי מזה. למחרת נסעתי לסיני לשבוע. כשחזרתי, ואחרי שהשבתי לעצמי שעות שינה אבודות, הבנתי שיום שישי, וצריך לארגן משהו לעשות בערב. מצאתי את הפתק שהשאיר לי מארק והתקשרתי. ענה לי פטר, הבחור השני. "מארק לא נמצא, מארק נסע למשפחה שלו באשדוד, מי את?"
אמרתי משהו בעניין פאב, תלתלים ג'ינג'ים וגומות, והוא אמר "יופי, אז תבואי".
ובאתי.
אחר כך, כשמארק הגיע, כבר היה מאוחר מדי. בינתיים הספקתי לראות את הספריה המדהימה של פטר, והוא כבר הספיק לנגן לי "שתי גיטרות" בגיטרה ולשיר ברוסית. ולתת לי ללבוש חולצה שלו לשינה.
זה היה סיפור אהבה שנמשך חמש שנים ארוכות. והוא היה מיתולוגי במשך עוד כמה שנים טובות אחרי זה.
ומה היה קורה אלמלא קמתי באותו לילה מהשולחן והלכתי אחריהם? מה היה קורה אלמלא מארק רשם את הטלפון שלהם על היד שלי? מה היה קורה אילו איבדתי את הפתק? מה היה קורה אילו מארק היה עונה לי ולא שותפו לדירה?
אלוהים יודע.
הוא לקח אותי ביד לשולחן סמוך ואמר "תכירו את אשתי"
יותר מעשר שנים אחר כך, אחרי בילוי ב"שופטים", בשתיים לפנות בוקר, עוד לא הייתי מספיק עייפה. המשכתי לעוד פאב, "טאבו", שהיום כבר לא קיים. ישבתי ליד הבר. ניגש אליי בחור, שתוי כלוט, ואמר "אני מת על ג'ינג'יות".
אחר כך הוא ביקש ממני לקום. ואני, תאמינו או לא, קמתי, ואפילו עשיתי סיבוב חינני, שייראה הכל. הוא לקח אותי ביד לשולחן סמוך, שם ישבו החבר'ה שלו, ואמר "תכירו את אשתי". ובדיעבד, הוא אפילו לא שיקר. כך בדיוק היה, בסופו של דבר.
מה היה קורה אילו פשוט הלכתי הביתה לישון? מה היה קורה אילו הלכתי לפאב אחר? אילו סירבתי לדרישה המטורפת לקום? אילו שתיתי קצת פחות באותו ערב?
שוב, אלוהים יודע. ההפתעות הקטנות והגדולות שמטמינים לנו החיים. המקריות, הבחירות המודעות שלנו, הבחירות הבלתי מודעות.
ליילה מאוהבת בכלל בגבר אחר, לא בבעלה לעתיד
חשבתי על זה כשראיתי את הסרט החדש "לפנות ערב". בסרט אנחנו פוגשים את אן, אותה מגלמת ואנסה רדגרייב, על ערש דווי, עם שתי בנותיה, נשים בוגרות בעצמן. בהזיות המחלה, היא חוזרת חצי מאה אחורה, אל ערב חתונת חברתה הטובה ביותר, ליילה (הבת של מריל סטריפ, מיימי גאמר, שנראית בול, אבל בול, כמו אמא שלה בצעירותה. מדהים). ליילה מאוהבת בכלל בגבר אחר, לא בבעלה לעתיד. ואותו גבר מתאהב באן. באותו לילה קורים דברים, המשולבים בפלאשבקים לאורך הסרט, שגורמים לך לחשוב בדיוק מחשבות מהסוג הזה של "מה היה אילו". מה היה אלמלא עשינו שגיאה כזו או אחרת, והאם יש בכלל דבר כזה, "שגיאה", בהקשר של החיים כמכלול.
האם בחירה בגבר אחד על פני אחר היא הבחירה הנכונה? איך אפשר לדעת? אם אנחנו מאושרים בהווה שלנו, נחשוב שעשינו את הבחירה הנכונה. אם אנחנו לא מאושרים, נחשוב שהחמצנו משהו, שטעינו בבחירה כשעמדנו בצומת הדרכים. כמו בשיר של רוברט פרוסט, תמיד נתהה לגבי הדרך האחרת, בה לא בחרנו. אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת אם הבחירה האחרת היתה גורמת לנו להיות מאושרים יותר. והאושר, בכלל, הוא דבר חמקמק למדי.
החברות הכי טובות. ואנסה רדגרייב ומריל סטריפ, מתוך "לפנות ערב"
בחזרה לסרט, שתי החברות, עכשיו כבר מבוגרות, שוכבות במיטה ומדברות, בדיוק כמו ששכבו ודיברו ערב חתונתה של ליילה. האם ליילה מתחרטת על שהתחתנה עם גבר שלא היתה מאוהבת בו? האם נישואים מתוך אהבה מטורפת מתגלים כמוצלחים יותר מנישואים של פשרה?
גם אילו ידעתי את התשובה, לא הייתי מגלה.