אלגה הדיילת ויורגן הטייס, מראים לנו כיצד אפשר לעשות הרבה קניות ב-30 דקות (בין אם זכית במבצע או, כמו במקרה שלהם, הטיסה לבוואריה נדחתה בשלושים דקות...). בדומה לסרט הקודם, גם בסרט זה אלגה מתרכזת בטקסטים נלהבים וקצרים, השאולים מסרטי הסקס ויורגן מפטפט ללא הרף – והפעם הג'יבריש שלו עולה דרגה ומתחרה בחבורת הרומנים מ"ארץ נהדרת".
הקונספט הקריאטיבי בפני עצמו מצחיק אותי מאוד. יחד עם זאת, אני בטוחה שהוא ממש לא מצחיק ואפילו מעצבן, צופים אחרים. ככה זה שבוחרים בנתיב שונה ומיוחד. אינפנטיליות מתפרצת, רמיזות מיניות (או מיניות מתפרצת) ונונסנס, עובדים מצוין כבר שנים בפרסומות של מותגים רבים בעולם (כמו באדוויזר, טנגו, אלטוידס, דורקס ועוד).
פרסום מבדר בדרך כלל גם מוכר – ובטח שגורם לנו להקשיב לרגע לפרסומות. אני בטוחה גם שהצעירים, שהם קהל המטרה של בורגר-ראנץ' אוהבים את הנופך הפרוע, המטורף ושובר המוסכמות שהסרטים מעניקים למותג (אם כי אני לא בטוחה כמה מקהל המטרה הם חובבי סרטים כחולים משנות השבעים-שמונים).
אין לי ספק גם שהמותג "בורגר-ראנץ'" צריך למצוא את המיצוב הנכון שלו בקרב הצעירים – אל מול העבודה האינטנסיבית שעושים המתחרים האמריקאים שלו – ומבין שלושת השחקנים הראשיים בתחרות, הוא היחיד שיכול ביתר קלות להשתמש במין ונונסנס בלי להסתבך עם מדיניות תאגידית-שמרנית של חברה אמריקאית ותיקה וכבדה.
מאחר ונונסנס הוא לא תחליף לקונספט, השאלה היא האם הביטוי הגרמני-פורנוגרפי, שחוזר על עצמו בפעם השנייה בקמפיינים של בורגר-ראנץ', הוא קונספט שרלוונטי למותג ויעבוד לאורך זמן - תוך יצירת קשר בין הקונספט למותג עצמו, לסיפור המותג, לעיצוב המותג והמוצר - או שמדובר בגחמה שחוזרת על עצמה. את התשובה לשאלה נגלה כנראה בקמפיינים הבאים.
קמפיין לבורגר-ראנץ' – משרד פרסום: זרמון גולדמן