שעת צהריים מהבילה. בחוץ החום מאיים לנסוק אל מעלת הארבעים, ואני עדיין לא ידעתי כי בתוך דקות ספורות המעלות בבית ידמו למעלות שבחוץ. הבנים היו בעיצומו של משחק מרתק, כשבדלת נשמעה נקישה. מי מסתובב ביום תנור-כבשני שכזה? תהיתי ופניתי אל הפתח. דודה שלי (ברוך ה' אני משופעת בשלל דודות) נכנסה פנימה בצעד נמרץ.
"הפתעה! עברתי בסביבה, והחלטתי להפתיע אותך", הכריזה.
"היכנסי, בבקשה", מיהרתי להגיש לה שתייה קרה ותקרובת קלה, מברכת בליבי את שירה בתי שהחליטה היום להוסיף לקניה עוגיות חמאה.
התיישבנו על הספה. מימי ורותי התרוצצו בחדווה בין החדרים, ואז זה קרה. זה תמיד קורה דווקא כשאנשים מסויימים נמצאים בשטח. הילדים הם כמו קפיץ שנמתח ואז מקפיץ וצולף, בלי הודעה מוקדמת. ואת, האם המסורה, מקבלת את הצליפה הכואבת.
"אמא אמרה שהיא ישנה"
הילדים שלנו מצליפים עלינו בבושות. הם מדקלמים לטלפון או לשכנה שבפתח ש"אמא אמרה לי להגיד לך שהיא ישנה כעת". הם אומרים לבוס שפגשנו במקרה: "אה, באמת יש לו כרס ענקית כמו שאת מספרת תמיד". ועוד ועוד.
עכשיו שוב הוצלף בי קפיץ הבושות, והפעם מכיוון אחר. דודו נכנס למטבח והוריד מן המדף חבילת קורנפלקס חדשה. "בוא מהר, דודו. אתה חייב לראות, ניצחתי!" נשמע קול שאגה מן החדר.
למשמע קולו של חיים באמצע משחק דמקה מזהיר, מיהר דודו מאוד לשוב אל הזירה. ראיתי את הכל עובר לנגד עיני כאילו בסלואו-מושן. הילד ניסה לפתוח את הקורנפלקס במהירות, והחבילה התפזרה לכל עבר ברחבי הסלון, הפתיתים נוחתים על הספה, השולחן, הכסאות, מתחת למזנון ואפילו נתלים על מסגרת התמונה. דודו כבר רץ לחדר, מתעלם מהמהומה שהותיר מאחוריו.
הדודה המושלמת שלי, שאצלה זה לא היה קורה לעולם (כי אם היו מזעיקים שם ילד בעיצומו של משחק, הוא היה אומר בנימוס אירופאי: 'מיד אני בא. המתן רגע, בבקשה'. ופותח לאט את החבילה או מותיר אותה על השיש). היא שלחה בי מבט שתבע: "מלי, תעשי משהו, למען השם!" או בעצם מבט שאומר: ככה תוותרי לילד? ובכלל, מה זה לאכול מחוץ למטבח?"
אצלנו אוכלים רק במטבח
כך או כך, הרגשתי את הבושה מזדחלת לה בפנים. "דודו, בוא הנה, בבקשה", הרמתי את קולי.
הילד התייצב. "תרים בבקשה, את הקורנפלקס ששפכת לכל עבר".
טעות ראשונה, כי דודו עדיין לא בן שש, ובשביל ילד בגילו רצפת סלון ענקית מכוסה באלפי חלקיקי דגני בוקר הוא מתכון לייאוש מראש. "א... אממא... אני לא יכול".
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהוצאת מן המטבח את הקורנפלקס. אתה יודע שאוכלים רק במטבח, נכון?"
שקר גס. מעולם לא הפריע לי שהם אוכלים מחוץ לשטח המטבח חטיפים. רק חלילה שהדודה בעלת הגינונים לא תדע. חלילה לי שהיא תדע גם שאם ילד שפך משהו לא תמיד אני דורשת ממנו שירים, אלא עושה זאת בעצמי. לפעמים אני מעדיפה להעלים עין, במיוחד כאשר זה קורה באמת בלי כוונה.
אבל הפעם המצב שונה. אני צריכה שהילד לא יעשה לי בושות. המצב יצא מכלל שליטה ותוסיפו את העובדה שדודו הוא גם עקשן מטבעו.
"הנה, הרמתי", הוא הרים גרגר מן הרצפה, ואני במקום לסגת ולתת לשנינו לצאת בכבוד מן העסק, המשכתי, מושיטה לו מטאטא: "תמשיך לנקות", ודודו כתשובה שפך את מה שכבר הרים, על הרצפה.
"אני אספר לאבא"
רגע לפני התבוסה הסופית החלטתי להשתמש בטקטיקה הישנה. "אני אעזור לך, דודו", קמתי ממקומי, מרגישה את האדום הזה של הבושה מתקרב.
זה היה מאוחר מדי. דודו נלחם על כבודו ואני הייתי עסוקה בלהילחם על כבודי, כדי שהילד לא יעשה לי בושות. דודו פרץ בבכי כועס, "לא רוצה להרים!"
"אם לא תרים, אספר לאבא", זהו. נפלתי במלכודת הקיטש הכי מטומטם. עמדתי שם מול גרגירי הקורנפלקס וניסיתי להרים את חלקיקי ההתנהגות שלי לכדי תובנה. כמה פעמים ההתנהגות שלנו מגיעה ממקום לא הגון.
"אל תעשה לי בושות", אנחנו מתחננים בפני הילד ובעצם צריכים להתבייש בעצמנו, כי אם התנהגות מסוימת לא מתאימה לנו, התגובה שלנו באה ממקור אמיתי. ואם אנחנו מגיבים בגלל שאנחנו מתביישים וחושבים שהוא מבייש אותנו, חטאנו לעצמנו ובעיקר לילד.
"טוב, אני צריכה לזוז"
עלינו לזכור שהצופה לא מכיר את התמונה הכוללת. אם אני מוותרת לדודו באופן מסוים, זה בגלל שאני אמא שלו, ורק אני יודעת שהוא עקשן יותר מאחרים, ואם אלך איתו ראש בראש רק אגרום למלחמה. רק אני מודעת לחלקים האחרים בנפש שלו. כשאני מקלפת את הקליפות החיצוניות יש שם מתחת ילד בעל נפש רחבה ועמוקה. לכן, רק אני יודעת מתי לוותר לו.
המהומה יכולה היתה להמתין מספר דקות עד שהיה מסיים את משחק הדמקה ואז שנינו יחד היינו מטאטאים ומסדרים הכל. כל זה היה נכון ואמיתי, אלמלא הדודה היתה צופה בכך מן הצד ואני לא הייתי נלחצת מ"בושות" לארח אותה בסלון זרוע קורנפלקס.
עודני מהרהרת, חלפו מספר דקות. דודו צורח, הדודה עדיין יושבת על הספה, המומה מהאחיינית שאינה יודעת לחנך ומילדיה המאכילים אותה בבושות. רותי ומימי דשדשו וצפו להן בעונג על הסלון שהפך באחת למרכז כיף בינלאומי. סוליות סנדליהן הקטנות מפצפצות את הפתיתים הקראנצ'יים.
"טוב, אני צריכה לזוז", הדודה קמה ממקומה, ואני, למרות המחשבות שריצדו בראש, לא ידעתי איך להתנצל על ביקור שהפך לעימות בשדה קרב.
"אל תהיי קשה כך עם הילד. תלמדי להיות רכה יותר. אם ילד נמצא בעיצומו של משחק ופתאום הוא מעולל משהו, אפשר לחנך אותו בעוד חמש דקות ויחד איתו לאסוף את הבלגן. לא נורא אם הסלון יישאר זרוע בקורנפלקס כמה דקות", היא ניסתה להסביר לי בעדינות איזה בושות שעשיתי אני לעצמי.