ביקורת: שלושה ספרי "רק ספר זה לא מספיק"

ספר אחד שמלמד לספור וכדאי שיהיה על המדף, אם אין לכם עוד עשרים כאלו, עוד ספר חמוד שמפתח משחקי דמיון, אבל קצת מתפרק וגם אחד שלא כדאי שיהיה על המדך ועדיף בכלל שלא היה רואה אור. אריאנה מלמד עם שלוש ביקורות לשלושה ספרי ילדים

הפעם לא נצא להרפתקאות. נישאר, ברשותכם, על מדף הספרים שאמורים להרחיב את דעתו של הטף, לדאוג לרווחתו הפיזית, להתפתחותו ולהשכלתו. שניים מהם שייכים לז'אנר המסחרי של "רק ספר זה לא מספיק", ועוד מעט נבדוק אותם ולא נסתפק בקריאה בלבד.

 

מה שרואה השמש

בינתיים, אתם מוזמנים למתיחות של בוקר בחברת "מה שרואה השמש", מאת סנונית בנט, שמוגדר כ"ספר היוגה הראשון שלי".

 

הוא לא הראשון שרואה אור בעברית. "אבא שלי הוא בייגלה", מאת ברון בפטיסט ו"בבר, יוגה לפילים" כבר יושבים על המשבצת הזאת לצד "יוגה לדובים", שמתאים לילדים גדולים שקוראים לבד. אבל "מה שרואה השמש" איננו ספר הדרכה לביצוע תרגילים בסיסיים, כי אם מוצר המתיימר גם לספר סיפור. ועוד בחרוזים.

 

וזהו הסיפור: "עדן קיבל במתנה שתיל מקסים / ברוש קטן עם עלים מבריקים". בהמשך החריזה תשמור על אותה בינוניות בלתי נסבלת שמאפיינת כותרים מקוריים רבים כל כך. אף/ענף וראש/ברוש הם שיאי היצירה: לרוב זה מאולץ יותר, כמו "ברוש, ברושיש / איפה אשתול אותך / שהכי טוב תרגיש?"

 

עדן מתחבט בשאלה היכן ישתול את הברוש שלו, ולעץ נועד גורל אכזר: בכל פעם נבחר אתר אחר, ובכל פעם עדן שואל את הברוש אם הוא מרגיש לבד, ומציע לו לשחק משחק נחמד. הם כמובן לא משחקים יחד, כי רק עדן מפשק את הרגליים, נוגע ברצפה בידיים ומוריד את הראש. הברוש נותר בודד, ועדן מעביר אותו – עוקר אותו ושותל מחדש – באתר אחר, שגם בו מתבצע תרגיל יוגה, ומשם הברוש מועבר שוב למעונו החדש וחוזר חלילה, עד שזה נגמר סוף סוף.

 

קראתי וקצת לא האמנתי שאפשר לדחוס 22 עמודים מאויירים (לא רע בכלל, מחוייך ופסטלי בעפרונותיו של ליאור כץ), באוסף כה גדול של מופרכויות. ראשית, אין כל קשר בין שם הספר לבין התוכן. השמש בכלל לא רואה כלום בעמודים הללו, אבל במקומה מאויר בהם איש חייכן ולבן זקן שלא מופיע בעלילה אפילו פעם אחת.

 

שנית, למה להזיז ברוש ממקום למקום? נציגת הטף הביתי שאלה אם עדן קיבל עונש מההורים שלו על שהציק ככה לעץ. ואני רוצה לשאול אם חובבי היוגה לא אמורים גם להבין כי רווחתם של עצים אף היא חשובה.

 

שלישית, למה שילד ישחק עם עץ? נאום הטף הביתי: "הוא קצת טיפש העדן הזה", או במלים-של-גדולים: הוא מאולץ, הוא לא אמין והוא לא יעודד את הקורא הזעיר לחזור על הכיפופים והמתיחות ושרבובי הלשון המוצעים בספר, מפני שהוא לא מעורר כל הזדהות ולא מתפרש כ"ילד אמיתי על דף".

 

עוד צרה אחת אחרונה קשורה לסוף: עדן מחליט לשתול את העץ מול חלונו, ומדבר אליו כך: "וכשקרן שמש חמימה תלטף את ראשך / ותרגיש את הצמרת שלך / תדע שכמוך, ברושיש, גם אני מרגיש: / גבוה, חזק, זקוף וגמיש". שום דבר בעלילה אינו מוביל למסקנה הזאת. בעצם, שום דבר בעלילה אינו מוביל לאפשרות של הנאה מסיפור. אינני יודעת מה ראתה השמש, כי לא כתוב כאן: אני יודעת שמוטב היה אם הספר הזה לא היה רואה אור.

 

• מה שרואה השמש, סנונית בנט – ליאור כץ, הוצאת דני.

 

נלך ונלך עד שנתעייף

"נלך ונלך עד שנתעייף" של איתי לב הוא עוד אחד מהמוני ספרים שאמורים להקנות לפעוטינו את כישורי ראשית החשבון. את הריבוי הבלתי טבעי שלהם אפשר להסביר בעיקר בחרדה ובחוסר דמיון – לא של הילדים אלא של הוריהם. אינני זוכרת אפילו ספר אחד כזה מילדותי המוקדמת.

 

אז לימדו אותנו למנות ולחבר בעיקר במשחקים עם הורינו: ספרנו תפוחים ונעליים, בובות ועננים בשמים, ואני בטוחה ששלטנו במסתרי ה"מאחד עד עשר" בגיל לא מאוחר מזה של הילדים שנחשפים כעת לשלל העזרים הדידקטיים, ש"נלך ונלך עד שנתעייף" הוא אחד מהם.

 

ובכל זאת, מגיע לו לגור על המדף הביתי. "שלושה ילדים הלכו לטיול / עלו על השביל והכירו חתול / שאל החתול: אולי אצטרף? / נלך ונלך עד שנתעייף". את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד, וגם הטף יכול, בדרכו לשליטה בעקרונות ה"אחד ועוד שניים" ואחר כך עוד אחד – עד שמשלימים עשיריה. בסוף יש בספר – המאוייר בחן ובהומור – "שלושה ילדים, חתול, נמלה, ציפור, קוף, גמל, עכביש וצב אחד עומדים על גבעה / עכשיו הם עשרה, שלושה ועוד שבעה".

 

החביבות והמוסיקליות של הטקסט נמשכת גם ב"לחבר זה לקבל מספר גדול יותר", תקליטור ובו עשרה שירים קצביים ובלתי מזיקים בעליל המצורף לספר, בעיקר כדי למשוך את עיני ההורים ולהצדיק מחיר מומלץ של 74 שקלים.

 

האם גם הספר מומלץ? ובכן, רק אם אין לכם אחד כזה, או שלושה, או עשרים. קראתי את הספר לשכן בן ארבע. הוא לא ביק שוב-פ'ם, אבל היה מוכן להקשיב פעמיים לשירי התקליטור, למרות שהם "שירים שלא רואים".

 

• נלך ונלך עד שנתעייף, איתי לב – רחלי פלאט, ספרית מעריב.

 

נגיד ש...

"נגיד ש..." של שולה מודן ימשוך מיד את עיניהם של בוגרי "גברת זרת" והוריהם. הספר המצוין ההוא, שכבר הפך לקלאסיקה של פעוטות, צריך להיות נר לרגליהם של כותבים שמעוניינים להגיע לליבו של ילד רך: עושים זאת בלי פחד ממלים קשות, בלי זלזול באינטליגנציה של הזאטוט ומתוך הבנה שהוא הגיע לעולם מצויד בחוש הומור בלתי מבוטל. אחר כך צריך להוסיף כשרון וסיפור טוב – ובעולמנו החדש והמופלא, גם גימיק.

 

"נגיד ש..." הוא ספר חמוד להפליא שגיבורו, יהלי, מתנסה במשחקי תפקידים. "'נגיד שאני ציפור ואת ילד', אמר יהלי לציפור, נפנף בידיו כאילו הן כנפיים ורץ על הדשא. הציפור הסתכלה על יהלי, צפצפה צויץ צויץ, נשארה ציפור, ועפה. 'אוף', אמר יהלי והלך".

 

כך זה מתחיל: דג, ברוש ואוטו מאכזבים אותו במידה שווה, אבל כשאמא ואבא נכנסים לתמונה, יש אקשן דרמטי: "אבא שם חיתול בין הרגלים, חיבק את הדובי והתיישב על הכיסא הקטן של יהלי. אבל, בום טראח, הכיסא נשבר ואבא התגלגל על הטוסיק. יהלי התגלגל מצחוק".

 

ארבעה בנים, מבן שלוש גברתן ועד בן שבע דעתן, שמעו את הסיפור מפי וחשבו שמדובר בצרור הברקות קומיות מצויינות, והם ללא ספק צודקים. הצירוף של מבוגר עם מוצץ, נפילה פתאומית ואזכור של אחוריים ישמח אותם מן הסתם עד שיהיו גדולים די הצורך לצפות ב"פספוסים" ואז ישוב וישמח אותם.

 

הערך הדידקטי של הספר מצוי באופן הזהיר והשיטתי שבו הוא מלמד ילדים (והורים) את ראשית משחקי התפקידים ומעודד אותם לנסות כאלה בעצמם. אם יהפוך לקלאסיקה, אולי יצליח להחליף את "בכאילו ש" הנהוג בפי הטף ב"נגיד ש". הלוואי.

 

בינתיים, בפינת הבנות, נבדק תיאטרון הבובות המצורף לספר: מסך קרטון עם שתי כנפיים מעניק יציבות מבנה שמאחוריו אפשר להפעיל בובות עשויות יריעות גומי גמישות ואפילו להחליף להן בגדים ואביזרים המגיעים כמדבקות-גומי רב פעמיות. כמה מהן קטנות מדי ולא בטיחותיות לילדים, שעדיין טועמים ובולעים את הצעצועים שלהם.

 

מוט הוילון לא רצה להתחבר למסך ונזנח מיד בפינה. הבובות הוכרזו כ"חמודות", אבל כשהמסך התפרק אחרי שעה של משחק, נרשמה אכזבה מקובצת של שלוש עלמות זעירות – וגם שלי. חבל. סיכויי ההישרדות של הספר גבוהים יותר, בשל נייר הכרום המשובח והעבה שעליו הודפס. האיורים של יונת קציר, למרבה הצער, די סתמיים.

 

• נגיד ש..., שולה מודן – יונת קציר, מודן הוצאה לאור.

 

עוד ביקורות של אריאנה מלמד.