החלטתי להתיש אתכם בסוגיות מתחום תורת-המשחקים בעיקר בשל סמסטר הקיץ בו אני משתתפת בימים אלה ממש בקליפורניה הקרירה והנעימה (26 מעלות צלזיוס ביום חמים במיוחד. תקנאו!). כבר במטוס חשבתי על מה שאכתוב בארה"ב. התכוונתי לעשות תחקיר השוואתי על חיי הלילה בקליפורניה, או לכתוב טור עמוק ופילוסופי על תחושת הניכור בארה"ב, הגורמת לזרים מוחלטים להיפתח אליך ברכבת התחתית. אבל במקום, החלטתי לכתוב על הדינמיקה בין 33 ישראלים, מהם שלושה רווקים וקרוב לעשר רווקות (השאר נשואים ולכן מתרכזים בלימודים עצמם), שמוצאים את עצמם באמצע החיים תקועים אחד בישבנו של השני.
"כשהחיים מגישים לך לימונים, הכן לימונדה"
כרווקה ממוצעת, הדבר הראשון שבחנתי בתחילת שנת הלימודים היה מצבת הרווקים (בשבוע השני התפניתי גם לרשימת הקורסים ושמות המרצים). אודה ולא אבוש, המצב היה עגום. מבין עשר הרווקות, לפחות חמש היו מהממות. מבין הרווקים, גם השווה ביותר לא היה בהכרח בחור שהייתי מסובבת אחריו את הראש אילו הייתי עוברת לידו ברחוב. אבל, כמו שאומרים בארה"ב – "כשהחיים מגישים לך לימונים, הכן לימונדה". אומרים ושוכחים לתת לך את המתכון.
במהלך השנה נהגו בנו הרווקים באופן שנע בין נימוס לבין התעלמות מוחלטת, אולם לא אמרתי נואש. סמסטר הקיץ בארה"ב נראה היה לי מקום מושלם להאצת תהליכים רומנטיים שהזדחלו להם באיטיות בארץ בסמסטרים הראשונים של התואר.
כבר אמרתי שעל כל רווק ישנן כ-3.3 רווקות? אמרתי. גברברי התואר שלנו מצאו עצמם במהלך השנה, ובשבועיים האחרונים בפרט, מחוזרים משל היו מלכת יופי במסיבה בביתו של רוני מאנה. הייתם מצפים שבמהרה בימינו ימצא כל בחור את בת הזוג המתאימה לו, אבל מובן ששלושתם מיהרו להידלק על אותה הבחורה, היפה ביותר כמובן (להלן – "מגה-כוסית"), מה שמביא אותי לנושא הטור, שעניינו עליבוּת המקום שני. או בלשון אקדמית – "תורת המשחקים – גרסת הרווקים".
במשחק שלפנינו מתחרים שלושה רווקים על ליבה של המגה-כוסית, בעוד יתר הרווקות (ואני ביניהן), בוהות בהם בעיניים כלות. למרות שבכל שיחה נטרח להכריז שאיבדנו עניין בבחורים האמורים, ברור לכולנו שלו אחד מהם יזנח את המגה-כוסית ויתחיל עם אחת מאיתנו, לא נתנגד. כלומר, בהישמע קריאת הגבר, נפעל בניגוד לצו מצפוננו, וחמור מכך, בניגוד לתיאוריה זוכת פרס נובל.
הרווקות הברונטיות אינן שחקניות רציונליות
כאן מתגלה הטעות הבסיסית של נאש: הרווקות הברונטיות מהדוגמה הנ"ל אינן שחקניות רציונליות. שחקנים רציונליים אינם נעלבים ו"שוברים את הכלים". הם מכירים בערכם ויודעים שלעיתים הם ייקלעו לסיטואציות בהן יצטרכו להסתפק במקום שני, כלומר, לשבת בצד תור אחד או שניים, ולחזור למשחק רק אחרי שהבלונדינית תצא מהתמונה.
ברור שכל אחת מאיתנו צריכה להתייחס לעצמה כאילו היא מקום ראשון, סחורה סוג א', ייבוא אישי מאירופה, יד ראשונה מרופא. אבל לפעמים, לעיתים מאוד מאוד מאוד רחוקות, למשל, כשנתקעים ביחס מזוויע של רווקים-רווקות ביבשת אחרת ומתעצלים לחפש בן-זוג מקומי, ניתן לעקוף את תורת המשחקים ולזכור ששלושת הרווקים המהוללים שלנו, שיכלו, לו רק היו רוצים, לזכות בכל אחת מאיתנו, ישנים גם הם באלכסון, מרגע שהגיעו ועד למועד כתיבת שורות אלה.
דינמיקה של בוורלי הילס 90210
נשמע קצת מצחיק. עבר יותר מעשור מאז סיימתי את התיכון, והנה, תוך פחות משבועיים, חזרתי אליו, וכל מה שחסר זה תלבושת אחידה ועפרון-חודים. שוב אני רוצה להיות מקובלת ומחכה בחשש לראות אם אוזמן עם שאר "המגניבים" לפאב השכונתי או למסעדה. שוב אני רוצה לשמוע רכילויות שוות וחוששת מהרגע שאפנה את הגב ואהפוך למושא רכילות בעצמי. אבל נראה שזה מה שקורה כשסוגרים קבוצת רווקים-ורווקות בסביבה מבודדת - נוצרת דינמיקה של בוורלי הילס 90210. באופן אישי הייתי שמחה לנצל את הידע שרכשתי בקורס בקניין רוחני ולרשום איזה פטנט/סימן מסחר על הרעיון. כמה חבל שעשרות תוכניות ריאליטי כבר עשו זאת לפניי.
אז זהו, עד כאן החוויה האמריקנית שלי. אמנם הניתוח נשמע מעט אכזרי, אבל אני לא מוציאה את עצמי מהכלל. תפקידי אינו מתמצה בצפייה מהצד, ואני לוקחת חלק פעיל בכל האירועים המתוארים לעיל. בהזדמנות זאת, תודה לכל חבריי, ובמיוחד לחברותיי לספסל הלימודים, שהופכים את הסמסטר הנוכחי לכיפי.