איך הופכים פקקים מאיטליה לבאר מים בטנזניה?

בקלות רבה, מתברר. מדי שנה מתנדבי ארגון "CMSR" אוספים באיטליה מאות טונות של פקקי פלסטיק, ובעזרת הרווח שמניב מחזורם מקימים תשתית אספקת מים לכפרים מבודדים בטנזניה. "הזרמת המים משנה לחלוטין את חייהם של התושבים", אומר מקים הארגון. "במדינה הצחיחה הזו - רק מים מאפשרים לשרוד"

מיכל ענק, גדוש פקקי פלסטיק צבעוניים שנשלחו מכל רחבי איטליה, ניצב בכניסה למשרדו של פאולו סיארי. על הקיר שמאחורי שולחן העבודה שלו, העמוס לעייפה בדפים ופתקאות, מתוחה תמונת בד המציגה נשים אפריקניות בלבוש מסורתי לצד גברים חמושים בחניתות. אם תרצו, די במיכל הפקקים ובתמונה העצומה כדי לסכם את סיפורו הפרטי של סיארי, מתנדב איטלקי שהגיע לפני כ-20 שנה לטנזניה ועל-אף שתכנן להעביר בה רק שנתיים, לכל היותר שלוש, מצא עצמו נישא לאישה טנזנית וקושר את חייו במדינה האפריקנית. היום הוא מוביל את ארגון "CMSR" (המרכז העולמי לפיתוח הדדי - Centro Mondialita Sviluppo Reciproco), המפעיל פרויקטים מצילי חיים ברחבי העולם. אחד מהם הוא איסוף פקקי פלסטיק משומשים באיטליה, שמחזורם מניב תקציב לבניית תשתית הובלת מים לכפרים מבודדים בטנזניה.  

עשרות אלפי תושבים בארבעה מחוזות. באר (צילום: באדיבות "CMSR") 

 

 

225 טונות פקקים; רווח של 38,250 יורו 

"התחלנו לאסוף פקקים משום שאנחנו ארגון עצמאי, והסיוע שאנחנו מקבלים מהממשלה לא מספיק לכיסוי הוצאות התפעול של הפרויקטים שלנו", משחזר סיארי. "למעשה, הרעיון נולד במקרה. לאחד הפעילים שלנו יש חברה למחזור והוא הבחין שבעוד שבקבוקי הפלסטיק עצמם ממוחזרים, הפקקים הולכים לאיבוד ולא משתמשים בהם. אז בשנת 2002 החלטנו לעשות ניסוי קטן. ארגנו איסוף פקקים במטרה לגייס סכום של 3,500 יורו למימון בניית רשת צינורות מים בכפר קטן בטנזניה. לשמחתנו, גילינו שהפרויקט הזה ממש מעורר אנשים. 

 

"בתי ספר באזור החלו להיות מעורבים משום שהתלמידים חשו שזה דבר שהם מסוגלים לעשות על-מנת לעזור לתושבי אפריקה", ממשיך סיארי. "במקביל המורים עודדו את הפעילות החינוכית, שגם עוזרת לאיכות הסביבה וגם יוצרת תחושת סולידריות. מהר מאוד הילדים הפכו למעין שגרירים שלנו, השמועה התפשטה והחלו להגיע אלינו פקקים מכל רחבי המחוז. לפעמים ההתלהבות מהאיסוף

מפתיעה אפילו אותי. מגיעים אלינו פקקים מאסירים בבתי כלא, וקיבלנו מזוודה עמוסה בפקקים שאסף כומר במהלך ביקור בירושלים. הרעיון תפס עד-כדי-כך שארגונים נוספים משתמשות בשיטה הזו לגיוס כספים".

 

הוכחות? בבקשה: בשנת 2005 אסף הארגון 225 טונות פקקים שמחזורם הניב רווח של 38,250 יורו - ומדי שנה מוכפל מספר הפקקים הנאספים; בשלוש השנים האחרונות, הכסף שגויס אפשר לארגון להקים תשתיות הובלת מים ל-15 כפרים בטנזניה; מאז נחנכה היוזמה נחפרו 86 בארות, 18 בארות שופצו והותקנו בהן משאבות, מנועים וצינורות הובלה, וניבנו 45 מאגרים לאיסוף מי גשם; כל אלה משרתים עשרות אלפי תושבים בארבעה מחוזות בטנזניה. מעודדים מההצלחה, אומר סיארי, בשנה הקרובה אנשי הארגון מתעתדים לממש פרויקט שאפתני שיסייע לאלפי אנשים נוספים. עלותו המשוערת, כ-20,000 יורו, תצריך את מתנדבי הארגון לאסוף 170 טונות של פקקים.

 

חיוך רחב מתפשט על פניו של סיארי כשהוא מתבקש לספר על הפרויקטים שכבר פועלים בטנזניה. הוא מתאר איך נבנתה רשת צינורות באורך ארבעה ק"מ המזרימה מים לכפר קטן בשם זוזו, המרוחק כ-30 קילומטר מעיר הבירה דודומה. לרשות 3,500 תושבי הכפר שסובלים מבצורת ומתנאי מחייה קשים, עומדים כיום גם בארות מים ומזרקות, מנועי שאיבה וכילות נגד יתושים. תשתית אספקת מים הוקמה גם בכפר קולולו הצחיח, שכלכלת 5,200 תושביו מבוססת על גידול דגן, בוטנים וחיות משק, והיתה תלויה במקווים מזוהמים ובארות מרוחקות. הפרויקט לא רק הציל את החקלאות המקומית, אלא פתר גם את היעדר התנאים הסניטאריים הבסיסיים, שגרמו למחלות וזיהומים.  

"הנשים והילדות משועבדות לשאיבת מים" (צילום: באדיבות "CMSR") 

 

 

"הזרמת מים משנה לחלוטין את חיי התושבים"

"כשאנחנו פותרים את מצוקת המים אנחנו בעצם עוזרים לא רק לתושבים הצמאים ולחקלאים, אלא גם מציעים פיתרון חברתי וכלכלי מקיף יותר", מכריז פרנסיס מנגונדי, אחד ממנהלי הפרויקט. "השיעבוד לשאיבת מים ממקורות מרוחקים גוזל זמן רב מהנשים והילדות בכפרים, שמבצעות את רוב העבודות הפיזיות, ומונע מהן לעבוד ולהרוויח כסף. הזמן שמתפנה מאפשר לנשים לפנות לאפיקים חדשים, ולילדות להתקדם בלימודים במקום לסחוב מיכלי מים של עד 20 ליטר על ראשיהן. מהסיבה הזו אנחנו ממקמים את הבארות במקומות אסטרטגיים, לא רק במרכזי הכפרים אלא גם בסמוך לבתי הספר ולמרפאות". תועלת נוספת הנגזרת מאספקת מים זורמים, מנגונדי מעיד, היא הקטנת התחלואה. "לאוכלוסייה הענייה חסר הידע הנדרש בכדי למזער את ההידבקות במחלות שונות, מה גם שכלל אין להם גישה לתנאים סניטאריים בסיסיים. הסכנה גדולה במיוחד עבור ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, שסובלים משלשולים וזיהומים".

 

"אנחנו מתמקדים בהזרמת מים לכפרים משום שהדבר משנה לחלוטין את חייהם של התושבים. הוא מאפשר להם לשרוד", פוסק סיארי. "לפני 20 שנה, כשהגעתי לטנזניה, תכננתי להשתתף בהקמת פרויקטים חקלאיים. אבל מיד כשהתחלנו אמרו לנו התושבים, 'חקלאות היא דבר חשוב אבל אין כאן מים. עם מה בדיוק אתם רוצים לעבוד?'. זה גרם לנו לשנות לחלוטין את התוכנית. החלטנו להתמקד במרכז המדינה, אזור יבש במיוחד שהחיים בו קשים", הוא ממשיך. "בכפרים אין כמעט

שירותים חברתיים והאקלים הופך את הכלכלה המקומית לכלכלת הישרדות. האנשים מגדלים אוכל ובקר על-מנת לקיים את עצמם ומשפחתם, אך לעתים קרובות התנאים לא מאפשרים אפילו את הקיום הדל הזה". 

 

כ-80% מאוכלוסיית טנזניה, אומר סיארי, מתגוררת בכפרים מבודדים המרוחקים מכבישים סלולים. "אם אדם זקוק לאשפוז, עלות ההעברה שלו לבית החולים הקרוב ביותר גדולה מהמשכורת השנתית הממוצעת, שהינה כ-100 דולר. אני זוכר איך ניסינו להציל את חייה של אישה בחודש השמיני להריונה, ובכל הדרכים האפשריות ניסינו לאתר רכב שיעביר אותה למקום בו תוכל לקבל טיפול רפואי. בסופו של דבר מצאנו מכונית והתחלנו בנסיעה, אבל זה היה מאוחר מדי והיא נפטרה לנו בידיים. קשה להתמודד עם חוסר האונים הזה, כשאתה רוצה לעזור אך התנאים לא מאפשרים לך, במיוחד כיוון שלרוב מדובר בנשים בהיריון או בילדים קטנים שפשוט גוססים לך מול העיניים", הוא מספר בכאב. 

 

אך למרות תנאי הפתיחה הקשים סיארי אופטימי. "בניגוד למדינות אפריקניות אחרות לטנזניה יש מזל רב", הוא מציין. "30 השנים האחרונות עברו עליה בשלווה יחסית, ללא מלחמות עם מדינות אחרות ובעיקר ללא קונפליקטים אתניים הרסניים, וזאת למרות שגרים בה יותר מ-120 שבטים. הרגיעה הזו מאפשרת לנו לתכנן תוכניות לטווח ארוך ולפתח את הכפרים מבלי לחשוש שהכל ייחרב. בנוסף האוכלוסייה סימפטית, פתוחה מאוד ומקבלת, אחוז השחיתות שנתקלנו בו נמוך במיוחד, והממשלה המקומית קשובה לצרכים שלנו ומסייעת, הן בתקצוב והן בנוכחות במקום. למעשה, כמעט כל הפרויקטים שלנו מוקמים בשיתוף אינטנסיבי עם הממשל האזורי". 

"קשה להבין עד כמה התהליך הזה הוא הדדי" (צילום: באדיבות "CMSR")

 

 

משולש פעולה שבו כל-אחד תורם

אנשי ארגון "CMSR" התגלגלו לטנזניה באופן מקרי לגמרי, אולם הבחירה בה איננה מפתיעה. למעלה מ-1,500 ארגוני סיוע בינלאומיים ומקומיים פועלים במדינה הנחשבת לאחת העניות בעולם, נעזרים במאות מתנדבים הזורמים אליה מדי שנה. כ-12 מתנדבים כאלה שוהים כיום מטעם הארגון בטנזניה, לצד אנשי צוות מקומיים, והשקת כל פרויקט מצרפת אליהם עשרות נוספים. "למעשה, תושבי הכפרים נוטלים חלק פעיל במיוחד בהקמת ובתפעול הפרויקטים", מרחיב סיארי. "הארגון משתף פעולה אך ורק עם כפרים היוצרים עימנו קשר מיוזמתם, וביחד עם השלטון המקומי מארגן רשימה של כפרים על-פי דחיפות מצבם. ברגע שנבחר כפר מסוים תושביו נדרשים לאסוף סכום כסף שמופקד בחשבון בנק מיוחד, שמאוחר יותר מממן את תחזוקת הפרויקט. זאת, על-מנת להוכיח שהמחויבות להקמת התשתית היא של כלל התושבים ולא רק של ראש הכפר".

 

איך זה עובד בפועל? "את הצינורות בונים מתנדבים מכל העולם יחד עם הקהילה המקומית", מסביר סיארי. "המתנדבים מרכזים את הפרויקט בשלביו ההתחלתיים ומכשירים את תושבי המקום, כדי שעם הזמן הוא יהפוך לאוטונומי והתושבים ינהלו אותו בעצמם. כיום, חלק גדול מהפרויקטים שלנו פועל באופן עצמאי, והמתנדבים

משמשים בעיקר כאנשי קשר המבצעים בדיקות שגרתיות או מייעצים. זה עיקרון חשוב מאוד באידיאולוגיה ובדרך הפעילות שלנו", הוא מדגיש.

 

לדבריו, "חשוב מאוד שהיוזמה והעבודה תבוא מצד התושבים כדי שהפרויקט ישרוד לאורך זמן, וגם כדי להעלות את המודעות לחשיבות שלו. לכן בכל כפר שבו אנחנו פועלים מוקמת ועדת מים שחבריה עוברים הכשרה ואחראים לנהל ולתחזק, טכנית וכלכלית, את מה שנבנה. כך נוצר מעין משולש פעולה שבו כל-אחד תורם משהו: אנחנו, הממשלה ותושבי הכפר. השיטה הזו מוכיחה את עצמה", הוא מתגאה. "80% מהפרויקטים שלנו, חלקם בני למעלה מעשור, מתקיימים ומתפקדים גם היום".

 

- מה החוויה הכי משמעותית שלך מטנזניה?

"קשה לסכם", נאנח סיארי. "אבל אני חושב שהרגע הזה, שבו אנחנו פותחים את זרם המים אחרי שהסתיימה עבודת ההתקנה, וכל התושבים קופצים מהתרגשות כאילו אלה המים הראשונים והאחרונים שיראו אי פעם, מיוחד מאוד. גם אווירת הקהילה החזקה מאוד בטנזניה שבתה אותי. באירופה הכל כל-כך אינדיווידואלי, כולם מייחסים חשיבות גדולה לפרטיות. בחתונה שלי לדוגמה, הייתי לבד. כל המשפחה שלי היתה באיטליה, אז תושבי הכפר התנדבו לשמש כמשפחה הזמנית שלי, ואפילו ארגנו מוהר עבור משפחת הכלה שלי. פעם היתה רעידת אדמה קטנה באיטליה וסיפרתי עליה לתושבי הכפר שבו שהיתי. אחרי יומיים הם חזרו אליי ואמרו שארגנו תרומות למען תושבי איטליה שנפצעו באסון. לפעמים, אתה חושב שרק אתה בא לעזור - ולא מבין עד כמה התהליך הזה הדדי".