עוד שבוע לא שקט עבר על שדרות וסביבתה. שרת החוץ ביקרה במקום עם ניצול השואה טום לנטוס, כיום יושב ראש ועדת החוץ של הקונגרס האמריקני, ואמרה ש"בישראל חיים תחת מתקפה יומיומית של קסאמים". טוב, לא בכל ישראל - רק בשדרות והסביבה. לפעמים מדווחים בתקשורת ולפעמים לא. לארי אליסון, הבעלים של חברת התוכנה "אורקל" שהתלווה לביקור, התחייב למגן את המתנ"ס. אם המדינה לא עוזרת – התורמים ימגנו. אם לא גאידמק אז אליסון.
שר הביטחון צוטט כאומר שאבו מאזן לא מסוגל "לספק את הסחורה" ושהסדר מדיני עם הפלסטינים הינו פנטזיה. נכון. אז מה עושים? ממשיכים לדון על המחסומים. והנה הבוקר עוד דיווח קצר ושגרתי לפיו "נחתו" עוד שלוש רקטות קסאם בסביבות שדרות. לא היו נפגעים. למה אנחנו מחכים? לרגע שחס וחלילה יפגע קסאם בגן ילדים?
וכך חוזרים על עצמם שלושת כשלי מלחמת לבנון השניה, בשידור חי משדרות.
כשלי המלחמה האחרונה והמשכם היום, משאירים אותנו בהרגשה האיומה שאין מנהיגות, אין דרך ואין אחריות. עכשיו צריך לעשות את מה שלא השכלנו לעשות במלחמת לבנון השניה – לנצח.
כן, יש מענה צבאי לשני היעדים האסטרטגיים העיקריים שלפנינו: מניעת ירי רקטות קסאם קטלניות על תושבי שדרות והסביבה ומניעת הפיכת חמאס לחיזבאללה מס' 2 תוך תקופה קצרה. לשם כך יש לבודד את רצועת עזה ולהוסיף לסיכול הממוקד, ללחץ הכלכלי ולפעולות נגד החמאס, כולל הכנסת כוחות לאזורים שמהם נורות הרקטות וכיבוש מחדש של אזור "ציר פילדלפי", לשליטה על הגבול הישראלי-מצרי אותו לא היינו צריכים לעזוב. בסוגיות ההומניטאריות שיעלו בעקבות מדיניות זו יש לטפל ברגישות אבל להבהיר שגם לנו יש בעיה הומניטארית – החיילים החטופים.
מענה צבאי זה צריך להיות מופעל כדי לתת לתושבי שדרות והסביבה את הביטחון שהמדינה חייבת לכל אזרח, אך גם כדי להחזיר את הרגשת ביטחון לישראלים השואלים "איך נסמוך על הנהגה שנכשלה בלבנון, ושלא יכולה לתת היום תשובה לקסאמים, שתדע להתמודד עם האיום הגרעיני האיראני?"
באמת איך? לתשובה הזו, שצריכה לצאת מירושלים ולהוות מרכיב מוביל למדיניות שלנו בסוגיה הפלסטינית, מחכים כולם – משדרות ועד רמאללה ודמשק, מחמאסטן עד טהראן.
אלוף (מיל') עוזי דיין הוא יו"ר תנועת תפנית וראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר