אהבה בספרות

בתוך האוקיינוס העצום הנקרא אהבה בספרות, הסופרת אסתי ג. חיים מביאה כמה טיפות על ספרים אהובים העוסקים בנושא האלמותי

בשיר "דברים שיש להם שיעור" מאת דליה רביקוביץ' (מתוך הקובץ "תהום קורא", הוצאת הקיבוץ המאוחד) מתארת המשוררת את אהבתה בהווה: "אני אוהבת אותו עכשיו בכל כוחי / עוד ימים אחדים ואחדל /..." היא כותבת גם שכאשר גובר עליה צערה היא רוצה לומר לאהוב כי חייה נתונים בכפו. זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר. אין הוא מרומם את האהבה אל השירי אלא מנסה לגעת ביומיומי מבעד לשיר. הוא מנחם מעט כשהדעת נטרפת מצער האהבה הנכזבת. אין בכך שום חדש. זה יעבור, כדברי הדודות המנוסות.

 

כאשר נתבקשתי לכתוב על אהבה בספרות, הסתחררתי לרגע. אהבה בספרות העברית העכשווית? הקלאסית? העולמית? ספרות ימי הביניים? ספרות דור תש"ח? ספרות שנכתבת על ידי נשים? גברים? סופרי ילדים? שיר השירים? עבודות דוקטורט נכתבות על הנושא. הרי כל הספרות כולה עוסקת או נוגעת באהבה. משנרגעתי בחרתי לא לכתוב על האוקיינוס אלא על הטיפה.

כמה טיפות על ספרים אהובים.

האהבה בספרים כמעט לעולם אינה מתרחשת בהווה. אין זו האהבה היומיומית הנעה בין הכביסה לילדים, למשרד, לספונג'ה. כמעט תמיד נעה האהבה הספרותית בין העבר לעתיד. לעתים מדובר באהבה רחוקה שלא התממשה, והסיפור נע בין דפי הזיכרון והגעגוע. כך קורה למשל בספרו של הסופר ההונגרי שנדור מראי, "הנרות בערו עד כלות". בסיפורי אהבה אחרים כמה/ה הגיבור/ה לאהובה או לאהוב שטרם פגש/ה או לאהוב שהכזיב, ובעצם לחוויית האהבה עצמה. כך קורה ברומן הקלאסי "מאדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר. כמיהתה של אמה בובארי אף הטביעה חותם פסיכולוגי-מילולי: "בובאריזם", שפירושו כמיהה נואשת לאושר הרומנטי הבלתי-מושג.

 

גוסטב אשנבך, גיבורו של תומס מאן ברומן הנפלא "מוות בוונציה" עורג לנער צעיר שאינו מכירו כלל. גם בספרו של גבריאל גרסיה מרקס "אהבה בזמן כולרה", נוצר הגיבור את אהבתו לאישה שנטשה אותו לטובת אחר. הוא מונה את הימים שבהם חי רחוק ממנה ומתאחד עמה לאחר חמישים ואחת שנים, תשעה חודשים וארבעה ימים. באופן נדיר למדי אנו חווים מימוש של האהבה, אך המימוש מגיע לאחר שנים של כמיהה וסבל, ובאיחודם האוהבים הזקנים קרובים יותר אל מותם מאשר אל חייהם המשותפים.

 

האהבה והתשוקה משמשות לא פעם כמטאפורה למהויות קיומיות, תרבותיות וחברתיות. בסיפורו "אולי תרקדו" מתוך הקובץ "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" (הוצאת עם עובד), מתאר הסופר ריימונד קרבר אהבה שנסתיימה לעומת אהבה שאך החלה. הוא נוגע בנקודת החיבור הדקה שבין הריקנות שמותיר סיפור אהבה שנסתיים, לסקרנות והשמחה של סיפור שאך התחיל. האהבה שנגמרה מיוצגת על ידי הרהיטים וכלי הבית המוצעים למכירה והתרוקנו ממשמעות. גם האהבה החדשה, הטומנת בחובה את זרע מותה, מיוצגת על ידי אותה מיטה זוגית המוצעת למכירה. הזוג הצעיר בודק את המיטה, משתרע עליה ומעוניין לרכוש אותה. המשורר ריינר מריה רילקה הציע למשורר ששאל את עצתו ב"מכתבים למשורר צעיר" להתרחק מסיפורי אהבה. קשה לכותב מתחיל להצליח במקום שענקים עמדו בו לפניו. הסכנה ליפול לפח סנטימנטלי או בנאלי מאיימת מדי. עדיף לו למשורר הצעיר להתרכז בפכּים קטנים מחייו. ובכתיבה, פכים קטנים יכולים להפוך גדולים.

 

כך או כך, היצירה הספרותית נוגעת בשאלת החיים ובשאלת הלא נודע. היא נוגעת בכל מה שאין לו הסבר ונותר בלתי-מפוענח גם אם אינו סיפור אהבה מוצהר.

 

"עזה כמוות אהבה" נכתב בשיר השירים, אבי כל סיפורי האהבה, שגם הוא סיפור של כמיהה וגעגוע לא מושג. האהבה, כוחה ככוחו של המוות. לא החיים, אף על פי שהיא מהות החיים, סופית ואינסופית, מטלטלת וטוטאלית. האהבה היומיומית, אהבת ההווה שאנו חווים, חיה בצלן של האהבות הספרותיות הגדולות. היא מושפעת מהן ושואפת אליהן אך תמיד תישאר ברווח שבין האהבה ההיא לזו של המציאות הדלה. לאדם שאינו גיבור ספרותי יהיה פשוט יותר לומר, "חיים, תוריד את הזבל..." או "רחל, תעמידי מים לקפה" מאשר "אני אוהב אותך בכל כוחי..."

 

בשלושת ספרי שיצאו לאור עד כה, "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" (הספריה החדשה, 1997) והרומן "חיינו השניים" (הספריה החדשה, 1999) ואף ברומן "מחר יקרה לנו משהו טוב" (ידיעות ספרים, 2003) התרחשו סיפורי אהבה. ב"חיינו השניים" חוו האב והבת סיפורי אהבה מקבילים. סיפור אהבתו של האב לאישה שאינה אשתו, עד מותה, הינו טראגי ושייך לעבר ש"רק בו היו חיים", ומאז מותה נותרו רק פנקסנות ובירוקרטיה... אך האהבה הרומנטית אינה תופסת את קדמת הבמה, אלא האהבה המשפחתית, על מורכבותה וסייגיה, אהבת בת ואם, אהבת בת ואב ואהבת אם ובן. ברומן החדש פרי עטי, "שלושתם", שייצא לאור בסתיו, ניסיתי להעמיד את אהבתם המורכבת של שלושה צעירים - שני נערים ונערה - בחזית הסיפור.

 

כמעט לסיום, איני יכולה שלא להזכיר סופרת שהציבה את האהבה הרומנטית וחשיבותה בראש, לעומת "סידורי" נישואין שהכול עסקו בהם מסיבות של תועלת כלכלית. בשל מצבן העגום של הנשים שהיו תלויות כלכלית בבעליהן, רבות נענו להצעות נישואין בזויות וחיו חיי אומללות. כוונתי לג'יין אוסטין שהשתמשה בסיפורי האהבה שכתבה כאמצעי לביקורת חברתית חריפה ואירונית. כל גיבורותיה נישאות לבסוף מאהבה, אולם היא עצמה חיה בבדידות ולא הצליחה לממש את אהבתה למשפטן טום לפרוי.

 

סופרות ישראליות כצרויה שלו ב"חיי אהבה" משתמשות לעתים באהבה כדי לומר אמירה אירונית על מצבן של נשים. אך האהבה בספרות אינה רק מטאפורה או אמצעי לביקורת חברתית, הספרות מנסה לגעת בלב לבה של חוויית האהבה על כל סוגיה, אם במישרין ואם בעקיפין.

 

לסיום אומר רק כי בעיני ספרות היא אהבה, ואהבה היא ספרות.

 

כל הזכויות שמורות למחברת