אם אשכחך

שישה אוהדים של בית"ר ירושלים בשישה מונולוגים ישר מהקרביים: מזה שתדבק לשונו לחיכו לפני שהוא יפסיק להתייצב בטדי — ועד זה שהכסף הגדול הוריד אותה קומפלט מראש שמחתו

1. האופטימי

גיא מזרחי, 33, תושב קטמון ו', נהג משאית. לא פספס השנה משחק בית (של הנוער. לגבי הבוגרים זה אפילו לא נושא לדיון)

 

"קשה לי להגיד מאיזה גיל אני אוהד בית"ר. בגדול, מהגיל שאני מתחיל לזכור דברים. אולי גיל ארבע, אולי שש. אני זוכר איך הינו יוצאים מהבית בשבת והולכים ברגל לימק"א. משכונת פת, מהקטמונים, מכל מקום היו מצטרפים עוד ועוד אוהדים כמו נחילים של נמלים. אז נכון שלכולנו יש געגועים לנוסטלגיה, לתקופה של שמונה שחקני בית בהרכב, אבל היום הכדורגל זה תעשייה. הכל מבוסס על כסף. אם אתה רוצה לשחק במגרש של הגדולים, אתה חייב להתאים את עצמך לשינויים. וארקדי עוזר לנו להתקדם.

 

האמת, ממש לא אכפת לי מה ארקדי עשה לפני שהוא בא לבית"ר ומה הוא רוצה לעשות אחר כך. מבחינתי שירוץ לראשות עיריית שכם. מה שחשוב לי זה שהבנאדם בא לפה ותורם למועדון שלי ומפאר את השם של בית"ר. ולא תגיד שזה נגמר בלהביא לכאן את עידן טל. כשאני הולך לקניון מלחה, אני רואה חנות מזכרות לתפארת מדינת ישראל. אני רואה איך השחקנים הוותיקים שגדלתי עליהם מקבלים כבוד ומזמינים אותם לבוא לאצטדיון. אני רואה איך הוציאו ספר 70 שנה לבית"ר. מתי היה דבר כזה?

 

או המתקן אימונים. אפילו כבשים עם הרועי צאן שלהם היו מסתובבים במקומות יותר טובים מבית וגן. כמה שחקנים גמרו קריירה בגלל הבית וגן הזה? אבל היום אתה מגיע ורואה שמשקיעים, מטפחים, בונים חדרי הלבשה ודשא סינתטי.

 

אני מאמין שאפילו אם ארקדי לא יישאר כאן שנים, אבל ישאיר אחריו מגרש אימונים ברמה אירופית, בית"ר כבר לא תיפול אף פעם. זה כמו זוג שמתגרש ולאישה יש תקרה מעליה — היא תסתדר כבר עם הילדים, לא חשוב מה יהיה. רק העירייה שלנו לא קולטת את זה. בכל מקום אחר על הגלובוס היו פורסים לו שטיח אדום כדי שישפוך עשרה מיליון דולר ויבנה מתקן. לא כל יום ייפול עלינו ארקדי, אבל אלה לא קולטים, וחבל. יום אחד הוא יתייאש מכל הפוליטיקה שמסביב וישאיר אותנו עירומים.

 

והכי חשוב, הנוער. בימים של דדש לא השקיעו אגורה שחוקה בנוער. אם היית שואל את דדש מי המאמן של הנוער, הוא לא היה יודע לתת לך שם. השנה הנוער זכו בדאבל אחרי מיליון ואחת שנה, וזה תהליך שבסופו של דבר טוב גם לארקדי, כי זה ימנע ממנו להוציא כספים. וזה הסיכוי שלנו איתו. אם הוא ירגיש כספומט, אם בית"ר תהווה לארקדי מקור לסחיטה, הוא יעזוב מהר מאוד. אבל אם נתחיל לייצר כסף — עם 12 אלף מנויים בשנה, עם שחקני בית שיובילו את האגודה — הוא בחיים לא ילך.

 

אני מכיר את ארקדי טוב. יצא לי לדבר איתו כמה פעמים על כל מיני דברים שקשורים לבית"ר, פגישות עם אוהדים וכאלה, ואני אומר לך — כל הרעש שהיה סביבו כל השנה זה כי התקשורת מושכת אותו בלשון. ואני לא אומר שהתקשורת אשמה, זה חלק מהמשחק, אבל יש אנשים שאין להם פילטר. גם אני אחד כזה. אם אני עצבני אני יכול להגיד לך דברים שוואללה, אחר כך כולנו נצטער עליהם. וארקדי אותו דבר. אין לו פילטר, הוא אומר מה שהוא חושב. ואני אוהב שאנשים מדברים אלי בגובה העיניים.

 

ארקדי גבר, חבל לך על הזמן. הוא יודע לכבד את האוהדים, יש לו מילה, חשוב לו מהאוהדים. כל עוד ימשיכו לעשות לו כבוד, לעשות לו טוב, הוא יישאר. הוא התחיל להתמכר. זה כבר לא הצגה שהוא קופץ במשחקים. תשמע, יש בזה הרגשה משכרת כש־15 אלף אוהדים נותנים לך כזה יחס אוהב, מעודדים, פורסים לך דגל. יכולים להיות לך 100 מיליארד דולר, אבל לא להרבה יוצא לחוות אהבה של כל כך הרבה אנשים ברגע אחד. על דבר כזה לא מוותרים כל כך מהר".

 

2. הריאלי

יגאל אליאסי, 36, משווק סלוטייפים בדרום תל אביב. המשפחה שלו אוהדי הפועל, הבוס שלו אוהד הפועל, החברים שלו אוהדי הפועל, ארי שמאי עו"ד שלו. גול האליפות של בואטנג מול הפועל תל אביב, בדקה ה־94 בווינטר, היה הרגע המאושר בחייו

 

"כל העניין הזה מתחיל ממשהו בילדות. דוד שלי אשר, שיהיה בריא, אוהד הפועל תל אביב. הוא היה בזמנו חבר של נמרוד דרייפוס, של אלי כהן קוקוס. מסתובב בברנז'ה שלהם, במועדוני סנוקר, עניינים. ואני, כילד, הוא היה מביא אותי למשחקים של הפועל, לוקח אותי לפגוש אותם. נראה לי שכל כך נגעלתי ממה שראיתי שם שהלכתי לצד השני. אני קודם כל שונא הפועל, אחר כך אני אוהד בית"ר.

 

אני צוחק כשהם אומרים עלינו בתקשורת 'אליפות אפורה' אחרי שנתנו להם בראש 0:1 בדקה ה־94 כמו שהם אוהבים. בכלל, לפי העיתונים זאת קבוצה שלקחה אליפות כבר בחדר ההלבשה, עוד לפני שהתחילה העונה. לכן זאת אליפות מדהימה בעיני. הכי שמחה שיש. הרי התחלנו הכל מחדש. הנהלה, בעלים, זרים, שחקנים ישראליים. תראה את שמעון גרשון, עם הכמה גולים עצמיים שהוא נתן בהתחלה מהלחץ. הוא הרי שחקן שלא בדיוק היה אהוב כאן. אבל אני, אחי, לא מעניין אותי איפה הוא נולד. הוא היה טוב השנה? זה הכל. אני, גם אם באדיר היום חותם בבית"ר, אין לי בעיה עם זה. אם הוא שם חולצה של בית"ר, אם הוא משחק טוב ויורד לגליצ'ים — זהו.

 

בכלל, נמאס לי מהקטע שכל פעם שעושים מדד אלימות אז מביאים את הקומץ של בית"ר. מה, אנחנו צריכים להתנצל על זה שאנחנו לא אוהבים ערבים? שאני לא אוהב את מי שרוצה להרוג אותי? אני לא מתבייש להגיד את זה, אבל מה, גם האוהדים שלנו סתומים. דפוקים אלה. נותנים לתקשורת את המוטיבציה להגיד שאנחנו קיצוניים עם כל הקומץ והמוות לערבים שלהם.

 

ומה, בתל אביב יותר טוב? יש לי חברים אוהדי הפועל שאנחנו לידם מרצ, עם השנאה שיש להם. יצא לי להיות באוסישקין כשצעקו 'שמעון מזרחי תתאבד כבר', ונאצי, והיטלר. הלכו וריססו את הקברים של חולדאי. זרקו על אוברוב בובה של יבגני. אבל זה עבר בשקט. העיקר הם בוכים אוסישקין־אוסישקין. כל הילדים בני החמש האלה עם הנזלת אומרים 'גדלנו באוסישקין'. מי גדל באוסישקין? מה זה הבולשיט הזה? שרפו בתי כנסת בהתנתקות, מישהו דיבר? מישהו יצא להפגין? לא שמעתי את עמנואל רוזן, ולא את בן כספית ולא את מיקי חיימוביץ'.

 

אתה יודע מה, תתקשר למיקי חיימוביץ' ותשאל אותה מה היה המספר של גילי לנדאו. אם היא תגיד לך 9 אני מפסיד 100 אלף דולר. שתגיד לך שסיני היה מספר 7. תשאל אותה כמה גולים הוא נתן בימק"א במשחק אליפות שהוא דפק לבית"ר. תשאל אותה מכמה מטרים טורק נתן גול בימק"א, אם היא יודעת מי זה גל הרשליקוביץ, אם היא זוכרת הרכב מ־84'. אם היא תדע את זה, אחי, אני מפסיד 100 אלף דולר על כל שאלה. ותאמין לי שאני לא מסכן כאן כסף.

 

אבל זה העניין. היינו מקופחים, נשארנו מקופחים. כל מי שלא אוהד בית"ר שונא אותנו. ראית איך כולם נהיו אנטי גאידמק? ואני, אח שלי, מה אני יודע. לא בדקתי את החשבון בנק שלו ולא ראיתי קבלות מאנגולה שהוא מכר להם קלצ'ניקובים. העיקר אומרים שיכניסו אותו לכלא. על מה, שמכר איזה ארבע וחצי קלאצ'ים? בולשיט. אומרים כסף יעוור עיני חכמים. אנשים במעמד כזה עושים טעויות בחיים שלהם, אבל מה, אתה יכול לדעת מי זה הרוני מאנה הזה? חוץ מזה שהוא היה נשוי לכמה מלכות יופי, מה אתה יודע עליו? אומרים קבוצת רוכשים ייקחו את מכבי, את הפועל — אתה יכול לדעת שזה לא כסף של עבריינים? אתה יכול לדעת מי זה הגב של אבי נמני, שככה הוא חזק במכבי, שכל אוהד שרק בא לקלל היו מורידים לו אוזן? אז נגיד יעקב שחר בסדר, עוד לא נתפס על כלום. יש לו חזות של צדיק. אז מה זה אומר?

 

היום כולם מתנפחים על ארקדי כי הוא קנה את בית"ר, אבל אני — תקרא לי פרימיטיבי, תמים — אני נטו. הוא עושה טוב לבית"ר? חלאס. צריך לחיות את הרגע. ליהנות. תן לי להיות כמו מכבי תל אביב של הכדורסל. חליפות, הגרלות, יום שישי ביורוספורט.

 

אני לא אגיד לך שאני לא מתגעגע לפעם. לדדש, למפיות, לחוזים במסעדות על האש. אני גם מתגעגע לקנות פלאפל ברבע לירה ברמת אליהו, אבל זה ימים שלא יחזרו. היום הכל זה ארומה, סלט ניסואז בג'בטה. וגם בית"ר נהייתה ארומה. היינו קפה שחור מורתח, נהיינו מקיאטו. אבל מקיאטו יותר טוב משל הפועל".

 

3. הפנאטי

גיא ישראלי, 29, מראשי חוג האוהדים "לה פמיליה". נוהג לפרוץ למגרש כדי לחגוג עם השחקנים (גם אחרי ניצחונות במשחקי ידידות), מה שגרם להנהלה לתת לו אישור כניסה קבוע לדשא בטדי ובבית וגן. חוץ מזה הוא גם חשבונאי במס הכנסה

 

"אני כמו דובר החמאס. לא משנה מה הם עושים לישראל, תמיד יש להם הסבר לזה. ככה אני עם אוהדי בית"ר. אפילו תגיד לי שרפו אוטובוס, אני אגיד לך שהם צודקים ואסביר לך למה היה נכון לעשות את זה.

 

"כשהקמנו את לה פמיליה היה לנו חשוב להביא נציגים של כל האוהדים, מכל היציעים ומכל השכבות. אני האיש של היציע המזרחי, באמצע. המקום שלי כבר 17 שנה זה שתיים־שלוש שורות מלמעלה. אני שמה מהיום שפתחו את טדי. יש לי שמה קומונה, 60 מקומות שהם רק שלי, פרטיים. יש לי מנוי שהוא כף יד — אם אתה יושב לי במקום, אתה תקבל סטירה. אני כמו דייר מוגן: גם אם אין אף אחד ביציע, לא יושבים במקומות האלה. אפילו השוטרים הסמויים לא מתקרבים כי הם יודעים שזה המקום שלי. מקסימום באים ואומרים יש בעיות פה ושם, תעזור לנו לפתור את זה.

 

וחס וחלילה, שלא ייצא מזה שאנחנו משתפים פעולה עם המשטרה. לעולם לא. הם האויב בה"א הידיעה, גם שלנו, גם של שאר האוהדים בליגה. הרי מה זה המשטרה? זה ארגון פשע מאורגן, רק חוקי ועם מדים. זה הכל. ואני אומר להם את זה בפנים. מאיפה באה האלימות למגרשים? מהמשטרה. בימק"א, כשהיה דרבי, ישבו אוהדי בית"ר והפועל אחד ליד השני. מטר הפרש ביניהם. שום גדר, שום דבר. היום, כשיש לך קילומטר מפריד — בחנייה, באוטובוסים, בכניסה למגרש, ביציעים — למה צריך משטרה? על איזה סדר הם אמורים לשמור?

 

נגד הפועל פתח תקווה ראינו מה קורה כשהמשטרה מנסים לעשות סדר. אנחנו רק רצינו לחגוג עם השחקנים. זה כמו בחתונה: אתה לא רוקד מהשולחן. אתה בא לרקוד עם החתן והכלה, לשמח אותם, אתה רוצה שיראו אותך בווידאו רוקד איתם. לגעת, לחבק, לנשק. לפני המשחק שיגרתי שמונה מכתבים למפקד המשטרה ואמרתי: 'אנחנו מתכוונים להיכנס למגרש. יש לך שתי ברירות: להרוג אותנו או לתת לנו להיכנס מסודר, ואחרי זה שההתאחדות תיתן עונשים'. ומה עשו המשטרה? יש לי הקלטה של שוטר שאומר: 'אפילו אם מישהו ייהרג אני לא אפתח את השערים'. לא יודע מי זה. אולי לפי הקול אפשר לזהות, אבל מי יזהה? מח"ש יעשו משהו לשוטרים חברים שלהם? ואנחנו אוהדי בית"ר, יש לנו סטיגמה של חיות, ברברים. אם תביא אוהד בית"ר ושוטר לבית משפט, למי יאמינו? בגלל זה כל שנה יש לנו מאות מורחקים מהמגרשים. שנה שעברה היו לנו 389, לפני שנה היו לנו 471. כל שנה המשטרה מעמידה לה מכסה להרחיק אוהדי בית"ר.

 

כשאני בא למגרש כדורגל, אני רוצה לצאת שלם. ובכל פעם שלא יצאתי שלם, זה רק באשמת המשטרה. לא אוהדים, לא מלחמות עם קבוצות יריבות. רק משטרה. ויש לי תצלומים, עדויות. הכל מסודר אצלי בקלסרים בבית.

 

היה לנו הסכם אתי עם המשטרה. הם ייתנו לנו להכניס את כל הציוד — תופים, דגלי פריסה, דגלי חכות, צעיפים, הכל — אבל חזיזים לא ייכנסו לטדי. ובאמת, שנתיים לא ראית רימון עשן או חזיז במזרחי. אבל דווקא בשנים האלה, כשלא היה כלום, ההתפרעויות של השוטרים היו הכי גרועות. המשטרה לא אוהבת לראות את אוהדי בית"ר שמחים, אז הם נטפלים אלינו. כשהם רואים אותנו מעודדים זה עושה להם רע. לכן הם לא נתנו לנו להיכנס לדשא נגד פתח תקווה. הם לא רצו שנשמח עם השחקנים, וכמעט גרמו לאסונות בנפש.

 

וזה לא רק אנחנו. היה מקרה בבלומפילד של שוטר ששבר ביצה לאוהד הפועל תל אביב ועשה אותו עקר. איזה עונש הוא קיבל? נזיפה. לכן אני אומר: המשטרה זה לא רק האויב שלנו. המשטרה זה האויב של המדינה".

 

4. החצוי

שאנן סטריט, 36, גדל בשמואל הנביא מול הבית של יעקב שוורץ. מנהיג להקת היפ־הופ עם שורשים ירושלמיים שכל חבריה עקרו לתל אביב, ואוהד קבוצת כדורגל עם שורשים ירושלמיים שכל שחקניה חיים בתל אביב

 

"אני עדיין אוהד בית"ר. למרות שיש הרבה דברים בעייתיים עם בית"ר של היום, עם ארקדי ועם הכסף ועם הרכש, אני עדיין אוהד. זה כמו שיש להקות שלפעמים אני לא מת על שיר מסוים שלהן, או אפילו על כל האלבום, אבל אני עדיין אוהב אותן. ככה גם עם בית"ר.

 

הדבר שמבדיל את ארקדי גאידמק מכל הבעלים שהיו לפניו, ומבדיל את בית"ר של היום מבית"ר של פעם, זה שיש לו הרבה־הרבה יותר כסף. הוא בדיוק כמו כל הבעלים המוזרים האלה שעברו כאן בשנים האחרונות: לא קשור לתחום. זה הבין בג'ינסים, זה הבין בתקשורת, אבל לא היה להם מושג בכדורגל וגם לו אין מושג מה זה כדורגל, רק שהוא מספיק עשיר כדי להרשות לעצמו לטעות. ברור שיש איתו סוג של בעיה, אבל כל עוד כלום לא הוכח — וסליחה על הרשמיות שגובלת בצביעות — האדם זכאי. גם אם הוא יעמוד למשפט, הוא זכאי. וגם אם הוא יורשע, הוא עדיין הבעלים של בית"ר. והוא עדיין עשה הרבה טוב לאוהדים.

 

אבל לא הכל זה ארקדי. היום כולם מתלהבים ממנו, אפילו האוהדים מעודדים קודם כל אותו, אבל נראה מה יהיה בעוד עשר שנים. אחרי שהכל יירגע, אני חושב שכבר לא נראה את הפרצוף שלו על הדגלים. הרעש סביבו ייעלם, ותישאר בית"ר. אין קבוצה בעולם שהבוס שלה יותר גדול מהקבוצה עצמה, וזה יקרה גם פה.

 

כרגע אנשים עדיין חיים בפחד שארקדי ילך, אז הם מעודדים אותו. הם רואים את התרגילים שהוא עושה בכדורסל ומפחדים מה יקרה לנו, כי אם הוא היה עוזב אותנו עכשיו היינו עם הזין ביד. בגלל זה אני לא בעד הדרך הזאת של לקנות את כל השחקנים הכי טובים בליגה ולהביא זרים במיליוני דולרים. אני בעד לעבוד עם הנוער, כמה שיותר, בכוח. ולא בגלל שזאת הדרך במכבי חיפה, אלא כי זאת הדרך של איאקס, של קבוצות גדולות ביבשת. אנחנו הרי לא נהיה בדרג הראשון, לא נהיה ריאל מדריד. אז אם אנחנו רוצים איכשהו שיספרו אותנו, אנחנו חייבים לעבוד עם החומר שיש — והחומר הזה לקח דאבל.

 

בכלל, את ירושלים בדרך כלל לא סופרים. לפעמים אפילו לא מספיק בשביל לשנוא. ואני רואה איך אנחנו הופכים להיות מקבוצה של מוסררה ושמואל הנביא לקבוצה של כל המדינה, אבל אני יודע שכמה שלא נהיה קונצנזוס, זאת קבוצה שהיא עדיין חתיכת קוץ בתחת של תל אביב. אני רואה כמה שונאים את בית"ר בתל אביב, ורק בשביל זה שווה שארקדי ימשיך להשקיע כאן.

 

ועוד דבר. אם הוא כבר מכניס סטנדרטים אירופיים ומשכורות אירופיות וג'נרל מנג'ר וכל החרא הזה, אז שיביא כבר ארבעה שחקנים ערבים ויגמור את כל הסיפור הזה. יש לו רק מה להרוויח מזה. אפילו הוא, עם המטרות הסמויות שכולם אומרים שיש לו, ייצא נשכר. מי רוצה להיות מזוהה עם כל הפשיסטים האלה? נהיינו מקלט לאנשים תת־רמה, וזה לא הרעיון. שיעשה את זה כבר, ויפה שעה אחת קודם".

 

5. המאוכזב

ליאור אשכנזי, 32, גרפיקאי ואמן אוואנגרד. גדל במשפחה בית"רית, דור 14 בירושלים. שרף את המנוי הראשון שלו כשאבי נמני חתם בבית"ר, ומיהר להוציא קומיקס מחאה תחת הכותרת "אבי נמני על הזין"

 

"ההחתמה של אבי נמני בבית"ר התחילה את תהליך אובדן הזהות הקיצוני שהגענו אליו היום. במבט לאחור, זאת היתה תחילת הסוף. אני יודע שאני רומנטיקן ושזה כבר לא עובד ככה, אבל עבורי כל הקונספט של סמלים בכדורגל עדיין חשוב, וכשהגיע הבנאדם הזה — שמבחינתי מסמל בעיקר עסקנות תל אביבית ופוליטיקה קטנה סטייל אברם גרנט — זה מאוד חרה לי. אפילו יותר מההחתמה של שמעון גרשון.

 

אחד הדברים הנוראיים בהחתמות של נמני וגרשון, ובכלל בכל העידן הזה של ארקדי גאידמק, זה שאתה רואה עד כמה הקהל שלנו מתכופף בפני הכסף. הכל מותר בשם הכסף, הכל כשר, הכל לגיטימי, הכל מקובל וטוב. וזאת הבעיה הכי גדולה שלי עם ארקדי: זה שהוא מנציח את ההסתכלות על האוהדים מלמעלה. הוא מתייחס אלינו כמו לדבילים, והאוהדים מקבלים את זה באהבה וממשיכים להתנהג כמו דבילים. אני מסתובב בשוק ומדבר עם אנשים על בית"ר, והם לא מפקפקים בו לרגע. כל דבר שהוא עושה קדוש מבחינתם. כל מילה שלו זהב. משיח עשו ממנו, ולי קשה עם ההתבטלות הזאת בפניו. מפריע לי להיכנס לטדי ולראות את הדגל הענקי הזה עם התמונה של ארקדי בתוך הלב. הלו, תעודדו את השחקנים.

 

מעבר לזה, הרי הבנאדם מפוצץ במסחרה. כמו שהוא קנה את טיב־טעם ורצה להפוך אותה לכשרה כדי שהדוסים יאהבו אותו, ככה הוא עם בית"ר, משתמש בנו באופן הכי ציני שיש. גם האוהד הכי שרוף יודע שבשבילו בית"ר היא בסך הכל כלי שיווקי, ושברגע שאנחנו לא נשמש אותו הוא יזרוק אותנו. זה מזכיר לי איך בחנוכה לפני עשר שנים לא נתנו לשחקנים לחזור מהמחצית עד שביבי לא הדליק חנוכייה והחליף ראסיות עם האפסנאי. או הגיחות של הפוליטיקאים לשוק מחנה יהודה. גם ארקדי, הדבר ראשון שעשה אחרי שקנה את בית"ר היה ללכת לשוק בחליפת פסים שלושה חלקים שעולה כמו משכורת חודשית ממוצעת של מיכאל זנדברג. אנשים חושבים שזה לרדת אל העם. אני חושב שזה לזלזל בעם.

 

והכי גרוע זה שהעסקנות המיליארדרית הדורסת הזאת, שמשתלטת על הקבוצה, משתלטת גם על ירושלים. רוכשים כאן נדל"ן, דורסים את העיר ולא משאירים זכר למה שהיה כאן פעם. זה ממוסס לחלוטין את הקשר שהיה לי עם הקבוצה מאז שאני זוכר את עצמי. אני רואה את בית"ר, והכל נהיה חסר טעם. נותנים לך גלידה, והיא קרה וצבעונית והוופל מושקע, אבל הגלידה פרווה. ואז אתה לוקח אליפות והתגובה שלך היא 'מילא'. אתה שמח יום־יומיים, מסמן וי על העונה. זהו. הצלחנו במבחן התוצאה. היינו עדיפים מבחינת כושר גופני על הליגה המגוחכת הזאת, וניצחנו מספיק פעמים 0:1 קטן. גוטמניזם. כאוהד בית"ר זה מתועב בעיני. לא על זה גדלנו".

 

6. המיואש

דוד פרנקל, 43, איש מחשבים. הקים וערך את אתר האינטרנט הראשון של בית"ר. לפני שנה נגמל מבית"ר וגילה שיש בבית ילד שקורא לו אבא

 

"שיא ההתמכרות שלי לקבוצה היה בין 93' ל־97'. ממש חייתי את זה. בוודאי שהלכתי לכל משחק — בית, חוץ, גם במפעלים זניחים. ב־96' נסעתי למלטה, למשחק במוקדמות גביע אופ"א. קיץ לפני כן נהגתי איזה אלף קילומטר כדי לראות את בית"ר מול ווימבלדון באינטרטוטו. יצאתי ממקום ליד גרנובל, נהגתי עד התעלה, עברתי במעבורת, רצתי לרכבת — והגעתי בדיוק בזמן למחצית השנייה. את הראשונה פספסתי כי אברם לוי נתן לי את שעת המשחק לפי שעון ישראל.

 

בזמנו, בית"ר השפיעה על כל אורח החיים שלי. המצב רוח היה מושפע באופן קיצוני מהתוצאות, כל יום הייתי מריץ משחקים של הקבוצה בווידאו. גם היום אני עדיין זוכר בעל פה את רוב המשחקים של בית"ר משנות ה־90 בגלל זה. ואז הקמתי את האתר, שזאת כביכול השקעה מטורפת בקבוצה, רק שזה נהיה תחביב. האהדה לבית"ר שימנה את התוכן, אבל מהר מאוד זה קיבל חיים משל עצמו. בית"ר היתה רק התירוץ. ההתעסקות בתכנות, בכתיבה ובגרפיקה הפחיתה את המשקל שהכדורגל נתן לחיים שלי. זאת היתה ראשיתו של תהליך הגמילה, אבל בפני עצמו זה בחיים לא היה מספיק.

 

כפועל יוצא מהכתיבה לאתר חלה התקרבות שלי לקבוצה, שחשפה אותי לנפשות הפועלות, וזה בהחלט לא הוסיף. עד אז הייתי צרכן טוב של תקשורת והאמנתי בכל המיתוסים. האמנתי שדדש הוא מין דמות ערמומית וטובת לב שיודעת לעשות כל מיני מהלכים מתוחכמים, חשבתי ששחקנים חכמים על המגרש יהיו אנשים מתוחכמים מחוץ לו. בשבילי הם היו כליל השלמות, ופתאום אתה נוסע איתם באוטובוס — ואני לא רוצה להשמיץ, אז אני פשוט אגיד שאין מזה דרך חזרה.

 

גם הקהל הפך לאט־לאט לגורם שדחה אותי. הפנים המכוערים של מה שקרוי 'הקהל של בית"ר' לא היו זרים לי, אבל בזמנו לא היתה לי בעיה להפריד בין כמה אנשים לא סימפטיים ובין היתר, בין משהו שאני תפסתי כקוריוז שטופח על ידי התקשורת למשהו מטריד. עם הזמן — וכמובן שלתקשורת הספורט, שליבתה את העניין, יש חלק בתהליך הזה — המשקל המצטבר של האוהדים האלה גדל, מפחות או יותר אפס בתחילת שנות ה־90 למשהו שקשה להתעלם ממנו.

 

השיא היה כשחזרתי אחרי תקופה ארוכה למזרחי. זה היה בשבוע שאברהים אנד'אללה הבקיע שער עצמי וגרם לשני פנדלים. מה שראיתי שם היה שונה ממה שזכרתי. אני זכרתי שיש משהו כמו אלף שצועקים 'מוות לערבים' ואחרים שלא ממש מרגישים בנוח עם הסיטואציה. אבל לפחות איפה שעמדתי — במקום הרגיל שלי, במזרחי העליון — כולם קיללו כגוש אחד שחקן של בית"ר בגלל שהוא היה מוסלמי. זה היה ממש נתעב.

 

כבר בתקופה של זאבי, אפילו לפני כן, לא אהבתי איך שהקבוצה מתנהלת, אבל כל הזמן הזה היתה לי בראש מעין בית"ר דמיונית, מיתולוגית, זיקוק של הקבוצה שאהדתי. כמו הרבה אוהדים, חייתי באשליה שיום אחד יימשך וילון שמאחוריו מסתתרת הבית"ר הזאת. זה אפשר לי להתייחס לפניג'ל ולאלון מזרחי ולכל מיני גורמים כאלה כאל לא יותר ממכשולים שבסופו של דבר יובילו אל הדבר האמיתי.

 

כשארקדי נכנס, בהתחלה לא ידעתי עליו כלום וקיבלתי אותו בשמחה. ואז, אחרי שפיטרו את טון קאנן, פתאום הכל קיבל פנים חדשות. בית"ר הפכה לסטריאוטיפ של קונצרן גדול ומלוכלך שמנוהל מכל מיני שיקולים שממש לא קשורים לדברים שמשכו אותי לכדורגל. הבנתי שלא יהיה לאן ללכת מכאן. אלה פניה של הגאולה. דגל הפריסה הזה של ארקדי ביציע המזרחי — אלה הפנים. זאת בית"ר ירושלים.

 

כיום יש לי עדיין זיקה לבית"ר, אבל לבית"ר שלא קיימת. כשהם לקחו אליפות אפילו קצת הצטערתי שאפשר לקנות תואר בכסף. בית"ר זה חלק מהעבר שלי, אבל אין קבוצה קונקרטית שאני אוהד. נשארו רק סממנים של האהדה: שנאה להפועל תל אביב, נניח, ובכלל יחס לקבוצות היריבות. אבל אני רואה איך אוהדי הפועל מקימים לעצמם תחליף, את הפועל קטמון ירושלים, ומקנא. הייתי תורם לא מעט אלפים כדי לסייע להקים את בית"ר ימק"א ירושלים".

 

צילומים: רונן מחלב, שלומי כהן