"אוהדי הפועל תל אביב תורמים לנו המון. הם מדהימים, כל מלה תגרע ממה שהם עושים פה בשבילנו". כך אמר רק לפני יומיים גיא לוזון, מאמן האדומים. לא בטוח שהוא עדיין חותם על המילים האלה. לא בטוח גם שכלי התקשורת השונים עדיין חותמים על אמירות בסגנון של "האוהדים האדומים, כרגיל, תרמו למסע עם שירים ומצב רוח טוב".
הפועל תל אביב אוהבת להתגאות באוהדים שלה. במשוררים הדגולים, ממשיכי דרכו של חיים נחמן ביאליק, במניפי הכרזות היצירתיים, יורשיו של לודוויג אוגוסט פרנקל, ממציא דגל הכחול-לבן, ובמלחינים המעולים, א-לה שלום חנוך. אולי הגיע הזמן שגם האוהדים וגם הקבוצה ישימו לב דווקא לאנרכיסטים הבעייתיים, לעבריינים שחושבים שהם אינם כאלה. ישימו לב, ויוקיעו אותם מתוכם.
כבר לפני זמן רב התדמית הנקייה שאימצו האוהדים האדומים, הן אוהדי הכדורסל והן אוהדי הכדורגל, היתה אמורה להיעלם. המאבק הסהרורי על אוסישקין, מבנה חשוב כשלעצמו שהיה קיים לא יותר מ-27 שנה, הראה את פוטנציאל ההרס של אוהדי הפועל - מהטמנת פצצות דמה, דרך איומים טלפוניים ועד ונדליזם לשמו. אמש בבוסניה אותו פוטנציאל הרס של קומץ שהפך לגרעין דומיננטי שוב נראה בבירור, והפעם בפריים-טיים הטלוויזיוני.
הבדיקות החפיפיניקיות של המשטרה בשירוקי לא היו הגורם היחיד להתפרצות הר הגעש באדום, אחרי השער של אבדי. הסיבה השנייה, והיותר חשובה, היא הלגיטימציה שניתנה למאבק האלים, מצד כלל אוהדי הפועל תל אביב. ממש כמו הקומץ של בית"ר ירושלים, שהתרחב למימדים גדולים כל כך עד שלזמן מסוים רק קומץ לא היה חבר בו, כך גם השתיקה הרועמת של המנהיגים האדומים בזמן המאבק על אוסישקין תרמה לביזיון בבוסניה.

הקברים המחוללים. פוטנציאל ההרס נראה כבר אז (צילום: אבי מועלם)
אלי ישראלי, הכרוז המיתולוגי של הקבוצה, ספג שריקות בוז בגלל שהתנגד למעשים המכוערים בעת המאבק על אוסישקין.
אבל איפה היו בן כספית ואריק איינשטיין, שלא לדבר על ארי שמאי? ואיפה היתה ההנהלה? ואיפה היו המשוררים, המלחינים ומנסחי הכרזות?
השתיקה הזו איפשרה לקומץ האלים להתנפח למימדים מבהילים ולהיות בטוח כי זריקת חזיזים על אוהדים (ממש כמו במקרה אדהם שביטה) וחילול קברים הם המשך ישיר לכתיבת שירים יצירתיים. כדי שהם יבינו שהם טועים לא רק המשטרה צריכה לפעול - גם כלל האדומים צריכים להגיד 'סטופ'. העימות בספליט מוכיח שהם בדרך הנכונה. אבל אם המגמה הזו לא תימשך, התמרור הבא כבר לא יעצור את המטורפים.