אני לא הומו, זה סתם מילכוד 348

בסביבה בה רוב האנשים הם "קודחי שכל" שמקשיבים רק לעצמם, תמי היא שמורת טבע, ובמעבה השמורה הזו נפלט לי ההסבר על המילכוד. כרוניקה של רווקוּת אורבאנית ידועה מראש

"תגיד רגע, איך זה שאין לך חבֵרה קבועה? כל כך הרבה זמן לבד..." גופם עוטה סימן שאלה ופרצופם חיוך של מבוכה. אם יש איזה ארון בחדר הם מצביעים עליו ולעיתים אף משפילים מבט.

 

"לא! אני לא הומו!" אני משיב ומוסיף: "זה פשוט מילכוד 348, אני לכוד במילכוד הזה... מבינים?"

 

"אה, אם ככה זה בסדר", ובלי להקשיב או לרדת לסוף דעתי הם כנראה מבינים שיש להם עסק עם תמהוני.

 

תמי היתה הראשונה שהתעניינה וביקשה להקשיב. האמנתי ומאמין לה עד היום שבאמת אכפת לה מהשקפת העולם שלי. תמי היא בנאדם מזן מיוחד שהולך ונכחד מהעולם. כמו האינדיאנים של האמזונאס או הדובים של קמצ'טקה, גם תמי ושכמותה ייכחדו בסופו של דבר, וזה ודאי.

 

"המקשיבים", כך מכונה הזן הנדיר הזה. קומץ בני אדם שחיים בקרבנו וכולם ניחנים בתכונת ההקשבה לזולת. הם לא רק משדרים ומדברים כמו כולם. הם גם קולטי. קשה לזהותם לפי המראה החיצוני ונדרש ממשק מילולי כדי לאתרם. אם התמזל מזלך לשוחח עמם, תחוש מיד באנומאליה: מתעניינים בפרטים, מאזינים ולא קוטעים, מכילים את כל המלל הנגדי ומגיבים בנינוחות. תמי היתה אחת שכזו.

 

ממושב בדרום הארץ נחתה בתל אביב והחליטה להשתקע. שנתיים התגוררה ברחוב שינקין, ושם בדיוק הכרנו. שחומת עור, תלתליה שחורים וגופה גרום, כמו נערה מתבגרת. פרצופה הדקיק לא הצטיין ביופי מהפנט, ממש לא, בקושי חן רופף היה בו. ואולם משהוצתה השיחה הראשונה שלנו לא יכולתי להפסיק. גם לא רציתי. אשת שיחה נעימה, חכמה, מצחיקה ומעל הכל – מקשיבה. זה נדיר עד כדי חריג.

 

יצאנו חודש רצוף וצפוף. נקשרתי, חיבבתי, נמשכתי, ובסוף, לא עלינו, גם התאהבתי...

 

"אני חייבת שתספר לי מה זה המילכוד 348 שלךָ! נו, אנחנו מכירים לא מאתמול. אני רוצָה לדעת!" תמיד אחרי הסקס היא ביקשה לדעת.

 

"לא, תמי, עדיין לא!" התעקשתי.

 

"די כבר עם המסתורין! אני סקרנית!"

 

עברו כמעט חודשיים ותמי נשארה. אהבתי אותה, אבל ידעתי שזה עניין של ימים, אולי של שעות. היה לנו טוב יחד, אבל חושים של רווק עירוני ותיק לא מזייפים. "תמי לא בעניין", הדהד לי הסלוגן במוח. "תמי לא התאהבה בי! אין הדדיות!" מרגישים. זה באוויר ואין מה לעשות. הסיבה? מילכוד 348, נו מה...

 

לילה אחד ישבנו עם בקבוק קיאנטי ודיברנו על פנויים פנויות בתל-אביב. נסחפתי. גוללתי תיאוריות על ימין ועל שמאל, והיא האזינה בקשב. שיחה עם בחורה מסוג "מקשיבה" היא סיפוק לא קטן, כי אתה מדבר ברצף, והדיאלוג זורם. בסביבה בה רוב האנשים הם "קודחי שכל" שמקשיבים רק לעצמם, תמי היא שמורת טבע, ובמעבה השמורה הזו נפלט לי גם ההסבר על המילכוד המפורסם.

 

פרדוקס קיומי המנסה להסביר את תופעת הרווקוּת ההמונית

"מילכוד 348", התחלתי להסביר לה, "הוא פרדוקס קיומי המנסה להסביר את תופעת הרווקוּת ההמונית שמתפשטת בעיקר בעיר". היא גמעה כל מילה בשקיקה ונעצה בי זוג אישונים עצומים. "המילכוד המעצבן הזה, אם הייתי צריך לסכם אותו במשפט אחד, הייתי מנסח כך: 'לעולם לא נוכל להתאהב בזה שהקדים אותנו! בזה שכבר התאהב בנו!' בין אם הצהיר על אהבתו, או בין אם מרגישים זאת באוויר. המתאהב נתפס כחלש, כמובן מאליו, כמתרפס, ומדוע שנישאר איתו? ובכלל, בעיר הגדולה אפשרויות הזיווג אינסופיות, אז נפרדים וממשיכים הלאה. וודי אלן הצהיר פעם שלא יצטרף למועדון חברים שיסכים לקבל אדם שכמותו. את בטח יודעת...".

 

תמי כחכחה בגרונה והצמידה אצבע על סנטרה. "טוב, נניח שזה נכון, אבל מצד שני כולנו מתים לפגוש את האחד, האחת, שתתאהב בנו באמת. לא רוצים משחקים! מחפשים שקט, כתף, חיבוק חם, ביטחון ו..."

 

"תמי!" גדעתי אותה "זה בדיוק הפרדוקס! רוצים אהבה, אבל מעיפים מעלינו את זה שיכול לספק לנו אותה!"

 

זה נשמע לה קצת מבלבל, אז ניסיתי שוב: "כולנו מחפשים להתרגש, להיות בצד המתאהב, לחיות את ה'פירפורים', אבל ברגע שהשגנו את היעד הזה, בעצמנו אנחנו מיד הופכים לדחויים. הצד השני לא יוכל יסבול זאת ויעזוב. את מבינה את הבלגן?" היא הנהנה כמזדהה ועצבות פשטה על פניה.

 

"מה שאתה אומר זה, שאין סיכוי לאהבה הדדית! תמיד אחד הצדדים מתאהב קודם, ואז השני כבר לא מסוגל להמשיך ומתחיל לחפש לעצמו אתגר חדש בג'ונגל הזה..." תמי נראתה לי מיואשת.

 

"רגע!" התריסה, "אבל הנה, בכל זאת, ישנם זוגות!"

 

"תראי", הגבתי, "נס ההדדיות מתרחש מפעם לפעם, אבל המונים עדיין מתפשרים. המונים עושים עדיין חישובים שאינם קשורים לאהבה ונשארים בתוך הקשר. מיליון ואחת סיבות יש כדי להסביר פשרה וחיים נטולי אהבה. מיליון..."

 

"אני לא כזאת..." לחשה.

 

"אני יודע, תמי, אני יודע..."

 

וערב אחד, ננעצה החרב.

 

"לא יודעת איך להתחיל", אמרה, "מצטערת, אבל לא התאהבתי בךָ כמו שאתה התאהבתָ בי. אני מתוסכלת מזה, תאמין לי. כל כך רציתי קשר רציני. רציתי להתאהב בך אבל אתה רצתָ קדימה. למה זה תמיד קורה לי? אתה והמילכוד המרגיז שלך".

 

היא בכתה, ארזה חפציה ונפרדנו לצמיתות.

 

תמי עזבה אותי, אבל הכל בסדר, אין מה לדאוג. מזמן פיתחתי חסינות למילכוד המפורסם, ולמרות האהבה והנכזבוּת, החיים ממשיכים. פעם אתה בצד ה"ממלכד", פעם ב"ממולכד", וככה זה, כרוניקה של רווקוּת אורבאנית ידועה מראש. חייבים להבליג! להמשיך לצאת! לא להתבכיין! חייבים לחייך לעולם ולייחל לנס ההדדיות.

 

כעבור חודש נחת אצלי פתאום מייל מתמי: "תגיד לי, למה דווקא המספר 348?"

 

"אהה, זה לא ממש חשוב, אבל אם את בכל זאת מתעניינת, אז המילים 'אהבה בעיר הגדולה' בגימטריה זה 348".

 

המשכנו להתכתב ככה שבוע, אולי שבועיים, ובשלב מסוים היא הציעה להיפגש. "אני מתגעגעת, אתה מעניין, חושבת עליך, אני מתחילה להרגיש..." התרפסה והתחנפה ואיבדה אטרקטיביות. כמה חבל, חשבתי, כמה חבל...