הרעלת סוכר

ללא קרב חתולות אבל עם הרבה חיבוקים ונישוקים: שני חצאי הגמר של "כוכב נולד" היו ארוכים, משעממים ומלוקקים. ככה זה כשמדורת השבט בוערת על סוכר

אם שרדתם מגיע לכם כרטיס כניסה חינם לגמר (הגדול, כמובן). שני חצאי הגמר החצי-גדולים היו דבק צפוי, משעמם ודליל מדי בין אצוות ארוכות מדי ומעצבנות מדי של פרסומות: כמה ג'יפה אפשר לבלוע כדי לשמוע שני שירים, אפילו אם הם מבוצעים בחן לא מבוטל?

 

וכמה מתיקות אפשר לסבול מבלי להתחנן לקצת אינסולין? כנראה שהמון: מגמת החיוביות הדביקה שאפיינה את המשדרים האחרונים – כולל גיוס כתבי תרבות שהיו מוכנים ללקק את הרצפה עליה פסעו המתמודדים – באמת נסקה לגבהים דמיוניים, בלתי אפשריים, של שמאלץ. אבל ככה זה: מדורת השבט הזאת בוערת על סוכר.

 

והיא אפקטיבית כמו המדורות של פעם, שבערו על עימותים פוליטיים. היטיב לנסח – אולי מבלי דעת – דורון רוקח בהולכו על הטיילת של בת ים: "אני מרגיש כמו ביבי שלוחץ ידיים בשוק מחנה יהודה", אמר ומתח קו דק וקצר מאד בין מוקדי הציבוריות הישראלית. לזכותו של רוקח צריך לומר שהוא מזייף פחות מהאיש באנלוגיה שלו.

 

המרחק בין מרגול לטוקבקיסטים

אז מה באמת התחדש ברפובליקת-הזמר? האמת, כלום. היה מאוד מאוד ארוך וממש ממש משעמם. השופטים כבר מזמן הצטרפו לעדת החנפים הכללית: מספר הפעמים שבהם התמוטטו, התעלפו או חוו מצוקות וריגושים עילאיים מספיק למלא מחלקה קרדיולוגית ביום קשה: אם יסוריהם והתעלותם הפיזית לא משכנעים אתכם, תמיד יש טיעונים מקצועניים בתחום הזמר כמו "אני מתה עליך בועז מעודה לא יעזור בית דין עליון", של מרגלית צנעני כדי להבהיר שהמרחק בינה לבין

הטוקבקיסטית שתכתוב (סליחה, תרשום) "בועז שולתתתת", הוא פשוט אפסי.

 

גם המרחק בין אוחובסקי לבין התיכוניסט המעריץ המצוי התקצר באופן בלתי סביר: מישהו מן ההפקה צריך היה לצייד את אוחובסקי במילון, כי יש ויש בשפה העברית חלופות ל"ממש ממש ממש ממש ממש" כביטוי להערכה.

 

צדי צרפתי נותר אי של שפיות יחסית, והיחיד שהעז לומר שם שתראו, באמת, לא כולם ענקים. אבל העם לא רוצה פרופורציות. הוא רצה היסטריה, ולא קיבל: מכאן השעמום.

 

ואולי זה קרה משום שההפקה ירתה לעצמה ברגליים בדרך למתיקות העילאית. כששלושה צעירים חביבים מתייצבים על המסך ומצטווים לשיר שני שירים לכל נפש, הגיע הזמן לבנות להם קצת פרסונות טלוויזיונית. לא די בבועז אוהב את אמא, מרינה אוהבת את ממוצ'קה, אליסה מתה על האח הקטן, יאללה תסמסו כבר.

 

מחכים לאליסה

בערב שבת לא התרחש קרב חתולות, למרות שהליהוק של שתי הדיוות-בהתהוות ממש שיווע לתחושה של תחרות. למתמודדים, ככל שידוע לנו, יש רק משפחה אוהבת-תומכת-מפרגנת-מתלהבת. אישיות? הס מלהזכיר: בהיעדרה, גם אי אפשר ליצור עוינות. כולם אוהבים, כולם מתחבקים, כולם מסתחררים באותה מכונה שמפיקה מקצת סוכר הרבה שערות-סבתא דביקות.

 

כולם מתחבקים עם כולם. גועל נפש

 

ובשבת, מה לעשות, היה משעמם עוד יותר. היה ברור שהעם לא יתן לדורון רוקח להזיע בחוף גולן: אנחנו חיים בעידן של ויזואליות קיצונית. איכות קולית וטיבו של ביצוע הם חלק קטן מן העניין שלנו בזמר. בתחרות בין שני בעלי קולות מצויינים,

שלא הצטיינו אף פעם באינטרפרטציה מקורית או אינטליגנטית מדי, ושניהם קלוצים גמורים על הבמה, הקלוץ הרזה הוא זה שייקח. אלו חוקי העולם האמיתי, האכזרי והתחרותי שמחוץ לבועת הסוכר. אל תגידו שלא ידעתם ושהמתח היה בשיאו, כי לא היה.

 

ובטרם תשקע אל מתחת לערפילי הזכרון, הבה נאמר שלום לאליסה שפרגה, ונבקש ממנה לא להתפתות להצעת המאסטרו שהבטיח לכתוב לה שיר. לפחות לא עכשיו. בניהול נכון וקצת פחות מתוק מזה שהוענק לה ב"כוכב נולד", היא עוד תוכל לשבור לכם את הלב, הרחק מן המסך והשופטים, בדיסק שתקשיבו לו בשלוש לפנות בוקר, במועדון שעדיין מותר לעשן בו, במקום שבו לא מייצרים אגדות-אינסטנט רק כדי לשכנע אתכם לצרוך פרסומות. להתראות, אליסה.