מי צריך את בנות השירות?

האם שרת החינוך מתקנת עוול היסטורי כאשר היא מקצצת בתקציבי המרכזים לחינוך יהודי, או שמא מדובר בניסיון לכסות במעטה אידאולוגי את אי-רצונה לראות דתיות בבתי ספר חילוניים, ניסיון עליו כולנו נשלם את המחיר?

אברהם גל: היהדות כקרדום לחפור בו

לא ברור מה העיר מרבצו את "איגוד המרכזים להעמקת הזהות היהודית", שפרץ בזעקות חמס על קיפוחו בידי שרת החינוך, יולי תמיר. האם הייתה זו ההתבטאות, שיוחסה לשרה והוכחשה), בעניין נטייתן הפוליטית של בנות השירות הלאומי? או שמא הקיצוץ – השולי, יחסית, כמפורט להלן - בתקציבי התמיכה למוסדות אותו איגוד? עניין אחד נעלה מכל ספק: מדובר בזעקת "הקוזק הנגזל".

 

הבה נעיין קמעה בעובדות: בעשור האחרון זכו הארגונים הדתיים-אורתודוכסיים לכ-98% מתקציב התמיכות של משרד החינוך, שיועד על-ידי הכנסת להעמקת החינוך היהודי. האבסורד המשתמע מנתון זה יתחדד כאשר נזכור כי מטבע הדברים פעילויות הארגונים הנ"ל מתרכזות רובן ככולן במגזרים הדתיים–אורתודוכסים (החרדי והדתי-ציוני). אם יש מקום – ויש מקום – להעמקת החינוך היהודי הלוקה בחסר (ובעצם כמעט ואיננו קיים), הרי זה דווקא בקרב הרוב החילוני של האוכלוסייה היהודית.

 

כיצד ניתן להסביר תיעול כ-176 מיליון שקל (מתוך תקציב תמיכות של מעל 180 מיליון שקל), לגופים אלה, הפעילים במקרה הטוב בכרבע מאוכלוסיית התלמידים? תשובה לכך תחייב לצלול לנבכי מערכת מתוחכמת ומורכבת של "טריקים", מלכודים משפטיים ובעיקר יצירת "קריטריונים", שהותאמו ו"נתפרו" בדיוק ובמיוחד להרמת סכרי-המימון למאגריהם של מי שעסקני הדת חפצים ביקרם. אין כאן ביטוי לגיטימי, שיוויוני והוגן של היענות לצרכים אמיתיים או אפילו לאינטרסים תרבותיים מובהקים. בראש ובראשונה יש פה היענות לצורכיהם של אינטרסנטים דתיים ודאגה ל"אנשי שלומנו" ולפרנסתם.

 

תקצר היריעה מלפרט את ה"טריקים" הללו. אחד המקוממים שבהם הוא הפניית תקציבים לפעילויות פרימיטיביות וארכאיות, שנפשו של כל בר דעת ואדם מתקדם – תסלוד מהם: תקציבים לעריכת "חידונים"; תמיכות בפעילויות "יצירתיות" (ציור, מלאכה וכו') תוך שלילתן מאלה ש"רק" עוסקים בלימוד ובהרחבת דעת; "סמינרים" של סופשבוע, שאינם אלא תחליף לנופש ול"צימרים" במגזר החילוני; ועוד כהנה וכהנא. וכך, "במקרה", מגיעים כמעט כל תקציבי המשרד להעמקת התודעה היהודית לאותם שלומי-אמונים, המתהדרים ממילא בהיותם "שומרי הגחלת היהודית"; ושמע מיניה, שדווקא הם אינם נזקקים לתמיכה, לעידוד ולהעמקת התודעה היהודית.

 

בתקופת כהונתו של יוסי שריד כשר החינוך, הוחל בניסיון לשינוי מגמה כלשהו בנושא התמיכות. לשם כך הוכללה בחוק התקציב תקנת תקציב (סמלית בהיקפה הכספי), עבור פעילות במגזר החילוני, "ברחל בתך הקטנה". ניסיון זה נקטע באיבו ובברוטאליות אופיינית בתקופת כהונתה של השרה לבנת תוך דחיקת רגליהם של הארגונים הפועלים במגזר החילוני (וגם הרפורמי והקונסרבטיבי), והחנקתם.

 

פרופ' כ"ץ – אדם דתי, שהועמד בראש המועצה הפדגוגית של המשרד והעומד כיום בחקירות פליליות שימש כמוציא ומביא לשרה לבנת בגיבוש "מדיניות", שהביאה הלכה למעשה לדחיקת רגליהם ולריסוקם של כל הארגונים החילוניים העוסקים בהעמקת התודעה היהודית וביהדות כתרבות בקרב הנוער החילוני. מדיניות זו לא הייתה מוצהרת בהאי לישנא: אדרבא, מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך - בעקבות מסקנות ועדה ממלכתית בנושא זה, "ועדת שנהר" – הייתה ועודנה להעמיק את החינוך היהודי בקרב הנוער. ועל כך נאמר במקורותינו: "נבל ברשות התורה". וכך הולך ונמשך המצב, שבו לצד שפיכת דמעות תנין על הבורות בקרב הנוער והנתק מהמקורות היהודיים, חונק המשרד כל ניסיון לחולל שינוי.

 

השרה יולי תמיר – כמוה ככל אדם בעל מינימום יושרה ואכפתיות – לא יכולה הייתה להשלים עם מצב זה: חטאה הגדול היה הצגת המצב כמות שהוא, בכנות ובלי כחל ושרק. שהרי עם כל הכבוד לבנות "השרות הלאומי", לא ניתן להתעלם משני אפיונים שלהן:

 

1. הרקע האידיאולוגי–חברתי ממנו באות אותן בנות, שצבעיו הפוליטיים-אידיאולוגים מצויים בספקטרום פוליטי מצומצם וידוע. אפילו לא יתכוונו לכך – ורבים הסימנים שההיפך הוא הנכון – לא ניתן לטשטש ולהעלים את עמדתן האידיאולוגית. די בעצם העובדה, שהן בחרו להשתמט משירות צבאי בו נושאים מרבית צעירי ישראל ולבחור ב"שירות לאומי", שמשכו ותנאיו משופרים לאין ערוך בהשוואה ל"חילוניות".
2. העדר הכשרה מקצועית להוראה – ואף זו עובדה בלתי מעורערת, שחייבות להיות לה השלכות על רמת ההוראה. ממה נפשך? מדוע מצדיקים הכול את הדרישות המקצועיות הנדרשות מכל העוסקים בהוראה – לא פחות מתואר אקדמי ותעודת הכשרה להוראה – ומתייחסים בקלות ראש ובהבנה לבנות השירות הלאומי? העסקת מתנדבות אמורה להוזיל בשיעור דרמטי את המערכת. מדוע דווקא לארגונים אלה, המקבלים כוח אדם בשפע וללא תמורה כמעט, מגיעות התמיכות הגבוהות ביותר?

 

לעומת כוח האדם המתנדב וחסר ההכשרה המקצועית, מציעים ארגונים חילוניים (כמו מית"ר, המכללה ליהדות כתרבות, "עלמא", "המליץ" "אורנים" ועוד), את מיטב אנשי המקצוע והרוח, כולם בעלי רקע אקדמי משובח, רובם בעלי הכשרה מקצועית ואת כולם מציין פלורליזם אידיאולוגי. ההבדל הבולט בין פוטנציאל הפעילות והיכולת האובייקטיבית של שני סוגי הארגונים חייב היה להטות את הכף של כל מתבונן אובייקטיבי לטובת הארגונים החילוניים. בפועל – ההיפך הוא שקורה.

 

לפיכך, אין כל טעם – תרתי משמע – לזעקות השבר מצד הממסד הדתי-האורתודוכסי לגבי מגמת התיקון ההגיונית, ההוגנת והמתחייבת מצד שרת החינוך. הנכון היה דווקא לחזק את ידי שרת החינוך ולעודדה שלא להירתע מלחציהם של פוליטיקאים ואינטרסנטים אחרים למיניהם.

 

הכותב הוא יועצה המשפטי של מית"ר - המכללה ליהדות כתרבות.

 

חילי טרופר: תמיר לא רוצה דתיות, זה כל הסיפור 

במאבק המתפתח בין שרת החינוך יולי תמיר לבין גופי השירות הלאומי, ובעיקר המרכזים להעמקת הזהות היהודית, נראה כי הוכשרו כל הכלים. תחת מעטה של טענות מקצועיות וחינוכיות לכאורה מסתתרות מחלוקות אידיאולוגיות קשות ובעיקר מציאות ועובדות, שיש מי שמבקש להתעלם מהן. ובכל מה שנוגע לעובדות בשטח, מתבלטת השרה תמיר כמי שמתעקשת שלא לתת לעובדות לבלבל אותה.

 

אקדים ואכתוב, שבעיני, רצונה של שרת החינוך לקבוע סדרי עדיפויות הוא לגיטימי וראוי. מסמכותה ואף מחובתה של השרה לקבוע סדרי עדיפויות ולהחליט למשל, שיש להגדיל את מספר התקנים שמיועדים לסיוע לילדים עם פיגור על חשבון התקנים המיועדים ללימודי יהדות. אך גם החלטות לגיטימיות צריכות להיות מנומקות ובעיקר צמודות לאמת ולמציאות. נראה, שבהחלטה האחרונה של תמיר, אין היצמדות לא לאמת ולא למציאות.

 

שרת החינוך אינה מעוניינת שבנות דתיות יכנסו לבתי ספר חילוניים. זה הסיפור, כל הסיפור וגם הררי מילים יפות על פלורליזם ופתיחות לא יכסו על האמת הפשוטה הזו. אגב, היתה כבר שרת חינוך כזו, שולמית אלוני שמה, שנלחמה את אותה מלחמה בדיוק ודרשה מבתי הספר שלא להכניס לתחומם בנות שרות לאומי דתיות, אך כשלה בכך.

 

השרה הנוכחית, שבעניין הזה לפחות מבקשת להמשיך את דרכה של שלומית אלוני, בחרה כנראה בדרך מתוחכמת מעט יותר. היא אינה פונה למנהלי בתי הספר ישירות מתוך הבנה שאלה חושבים אחרת. היא פשוט סוגרת את המרכזים להעמקת הזהות היהודית, כך שגם יהיה בית ספר שיבקש להזמין אליו בנות, הרי שלא תהיה לו את האפשרות לעשות כן, על-פי תוכניתה של תמיר – פשוט לא יהיו בנות כאלה.

 

יש כאן ניסיון עיקש וברור להכתיב מציאות. העובדות הן, ושאף אחד לא יטעה בעניין זה, שבאופן עקבי חל גידול משמעותי בהיקפי הפעילות של המרכזים להעמקת הזהות היהודית. כלומר: יותר ויותר בתי ספר חילונים פונים ליותר ויותר מרכזים להעמקת הזהות היהודית ומבקשים (ומשלמים עבור כך), יותר ויותר שרות מבנות השרות הלאומי. מדיניות השרה נוגדת לחלוטין את המתרחש בשטח. המנהלים מבינים היטב שכל הטענות כאילו מדובר בשלוחות פוליטיות המזדחלות לתוך בית ספרם הן טענות שווא ובוחרים להזמין שירות בתשלום, משום שזה נתפס בעיניהם כשירות טוב, נכון וראוי.

 

למנהל בית הספר בעמק בית שאן, נניח, יש בחירה חופשית לבחור בין ארכיון החגים הקיבוצי בבית השיטה לבין המרכז להעמקת הזהות היהודית בבית שאן. אף אחד לא כופה עליו מסגרת כל שהיא. דווקא מי שרוממות הפלורליזם בגרונו אמור להסתייג מהניסיון לסגור אופציות חינוכיות מגוונות ולתת מעט יותר קרדיט למנהלים - אנשי חינוך חילוניים - לעשות את בחירתם מבלי ששרת החינוך או מי מטעמה ינסה לכפות עליהם דבר. החלטתה של יולי תמיר משמעותה גם היעדר אמון במנהלי בתי הספר. המנהלים בוחרים להאמין בפעילות של בנות השרות הלאומי אך השרה תמיר לא מאמינה בהם ובשיקול דעתם. מטעמי פלורליזם כמובן.

 

אך המשמעות הקשה ביותר של החלטת השרה היא פגיעה נוספת, קשה במיוחד, בלימודי הזהות היהודית בבתי הספר בישראל. את הקיצוץ הדרסטי בשיעורי היהדות שניתנים על-ידי בנות השרות הלאומי לא יחליף דבר. המחשבה כאילו בתי הספר עצמם הם שילמדו יהדות היא לא יותר מאחיזת עיניים. לא לחינם מתברר פעם אחר פעם שמסקנות ועדת שנהר שקבעה כי יש להכשיר מורים ללימודי יהדות בבתי ספר חילוניים הן לא יותר ממילים יפות, שבינן ובין המציאות אין דבר. המורים לא באו ללמוד ולבתי הספר אין הקצאת שעות מתאימה לעניין. סביר להניח שלו הדבר היה אפשרי, הרי שבתי הספר היו עושים זאת מזמן. שוב, אף אחד לא מכריח אף אחד לקחת את בנות השרות הלאומי.

 

על-פי נתוני המרכזים להעמקת הזהות היהודית, משמעות הקיצוץ המתוכנן בשנה הקרובה היא ש-64 אלף ילדים בישראל ילמדו יהדות שעה אחת פחות בשבוע. הדבר הקל ביותר הוא לתייג את כל הבנות הדתיות כזרועות ארוכות של התמנון הימני המאיים ולזעוק שמדובר בהחזרה בתשובה תחת אצטלה מתוחכמת (אגב, הראשונים להעיף בת שתערב עניינים פוליטיים בפעילותה הם מנהלי המרכזים עצמם). קשה הרבה יותר לבדוק האם להכפשות יש אחיזה בשטח, ובעיקר קשה להתמודד עם השאלה מי ומה ימלא את הריק ששרת החינוך יוצרת בהחלטתה על הקיצוץ.

 

הכותב הוא מראשי תנועת "במעגלי צדק" ומנכ"ל תנועת "אחרי".