הסאגה הפורצלנית

הכפר היפני אוקאייצ'י היה סווטשופ לייצור פורצלן: הסדנאות הוקפו בגדרות שסביבן פיטרלו שומרים. הכלים והעיטורים היו מוגדרים במדויק, וכל כלי שלא עמד בדרישות הושמד. ויקי בן ארי נסעה לאזור סאגה שבאי קיושו, ושבה מומחית לסרוויסים יפניים

די להסתכל על הארוחה היפנית המכונה "קאיסקי" (Kaiseki), כדי להבין את יחסם של היפנים לקרמיקה ולפורצלן. הארוחה מוגשת על צלחות, צלוחיות וקערות במגוון גדלים, צורות וצבעים. אין כלי אחד הדומה למשנהו, וכולם מסודרים בקפידה על השולחן. כפי שהגדירה זאת חברה, "זו פעם ראשונה שאני אוכלת על סרוויס, שכל כלי בו שונה מהאחר. אבל התוצאה מדהימה".

 

חילופי שלטון

הפעם אתמקד בפורצלן מבין השניים, בין היתר בשל סיפורו המיוחד. אחד המקומות הקשורים לתעשיית הפורצלן, מאז המאה ה-16 ועד ימינו, הוא אזור "סאגה" באי קיושו

 - מרחק 1,000 ק"מ ו-6 שעות נסיעה ברכבת המהירה "שינקאנסן" מטוקיו (110 דולר לכל כוון). עם סיום סידורי הנסיעה התברר שמצטרף אלי טייפון קטן (דירוג 3 בסולם סימפסון-ספיר), שהקשה במקצת את הנסיעה, אבל מצד שני, מנע את התגודדותם של ההמונים בכל מקום (מערכת הרכבות המהירות עוצרת מיד עם התקרבות טייפון).

 

ההיסטוריה של תעשיית הפורצלן היפני מתחילה כאמור במאה ה-16, כאשר השליט היפני הידיושי טויוטומי (Toyotomi) כבש את קוריאה. עם נסיגתו, לקח איתו היפני מספר קדרים קוריאנים, ביניהם קדר ישיש ומנוסה בשם "רי סמפי" (Ri Sampei). סמפי גילה באזור מחצבים של המינרל החרסתי קאולין, ובכך אפשר את ייצור כלי הפורצלן ביפן.

 

בעיתוי מושלם מבחינת היפנים, החליפה שושלת קינג בסין את שושלת מינג המפורסמת, במהלך שאחת מתוצאותיו הייתה פגיעה בסדנאות הפורצלן המקומיות. כלי הפורצלן היו מבוקשים מאוד באותה תקופה באירופה, והתעשייה היפנית ניצלה את ההזדמנות ונכנסה לשוק בעוצמה. "חברת הודו המזרחית" של הולנד (Dutch East India Company), שהייתה אגב החברה הראשונה בעולם שהנפיקה מניות לציבור, ושלטה על נתיבי המסחר מיפן פנתה לבתי היוצר באזור סאגה וביקשה מהם להעתיק את הכלים הסינים.

אוקאייצ'י. סווטשופ לפורצלן (צילומים: ויקי בן ארי)

 

השם הכללי שניתן לכלים שיוצרו בעשרות בתי המלאכה באזור הוא "אימארי" (Imari). אחת מתת-הקבוצות, "נאבשימה" (Nabeshima), נחשבה לאיכותית ביותר. דוגמא של הכלים ניתן לראות באתר היפני של "גטסוקה".

 

את שמם קיבלו כלי נאבשימה משליט האזור, הפיאודל נבשימה נאושיגה (Naoshige). נאבשימה אסף את הקדרים הטובים ביותר ביפן ושיכן אותם בכפר אוקאייצ'י (Okawachi), שהקים במיוחד למטרת ייצור הפורצלן.

 

הקדרים שייצרו את כלי הפורצלן פעלו תחת פיקוח חמור: מספר בתי היוצר היה מוגבל בחוק, צורות הכלים, העיטורים, היו מוגדרים במדויק וכל כלי שלא עמד בהגדרות הושמד. הכפר היה מגודר ומפוקח על ידי שומרים, והכלים שיוצרו שימשו כמתנות לחצר הקיסר, לשוגון ולפיאודלים האחרים. המכירה לאנשים "מן היישוב" הייתה אסורה בתכלית האיסור.

 

על צלע הר

לאוקייצ'י, הממוקם הרחק מדרכי התחבורה הראשיות, הגעתי לאחר נסיעה ברכבת מקומית בעלת קרון בודד, בשילוב אוטובוס שמגיע אחת לשעתיים. בדרך הספקתי לעצור במוזיאון מקומי לקרמיקה. אחת הגלריות הוקדשה ללימוד הטכנולוגיות המשמשות לייצור קרמיקה ופורצלן, שאר החדרים הוקדשו לאוספים שונים, העיקרי שבהם, המכיל למעלה מ-10,000 כלים, נתרם על ידי אספן פרטי בשם שיבטה אקיהיקו (Shibata). בגלריה אחרת, הנושאת את השם "המקור וההעתק", הוצגו כלים סיניים מקוריים, ולידם הוצבו להשוואה כלים זהים שיוצרו ביפן.

בית קברות לקדרים. אוקאייצ'י

 

בכפר אוקאייצ'י ניתן להבחין רק כאשר האוטובוס קרוב קרוב לכניסה. הכפר משתרע על מורדות ההרים, והבתים בנויים בסגנון יפני-כפרי, חלקם עשויים עץ וחלקם בעלי מעטפת טיח לבן מוחלק. הבתים והחצרות מכוסים בצמחיה רבה, ולאורך הרחובות זורמות תעלות מים, המשרות אווירה פסטורלית במיוחד. על הקירות, הגדרות והגשרים שבכפר, תלויים שברים של כלי פורצלן ואריחי קרמיקה (לא כמו אלה שאצלכם בבית) בצבעים מסורתיים של כחול קובלט עם אנמל אדום. התוצאה יפהפייה.

 

רחובות אוקאייצ'י היו ריקים להחריד, ככל כנראה בשל הטייפון המתקרב. במרכז הכפר פזורות חנויות פורצלן, שחלקן האחורי משמש את סדנאות ייצור הכלים. במבט חטוף בולטות שתי קבוצות של חנויות. הראשונה כוללת חנויות שמעוצבות בסגנון מינימלסטי ועכשווי - מעט כלים, מעט סגנונות. מחיר הכלים תואם יצירות אומנות מאשר כלים לשימוש יומיומי. הקבוצה השנייה עממית יותר, הכלים זולים יותר וגם קרובים יותר לסגנון המסורתי, ומשמשים בעיקר כמזכרות. באחת החנויות פגשתי אמן פורצלן, הוא ישב על רצפה מוגבהת כשלצידו עשרות מיכלי צבע. על כל צלחת וצלחת הוא צייר בנפרד, מה שמסביר את הפרשי המחירים בין הפורצלנים.

אומן מקומי בשעת עבודה. השקעה עצומה בכל כלי

 

במעלה אחד הרחובות ראיתי כבשן מסורתי, "נובוריגאמה" (Noborigama) שמו, ששימש בעבר לצריפת הכלים. את הכבשן היו בונים על מדרון, כאשר האש נמצאת בתא הראשון והארובה בתא האחרון. בין שני התאים הקיצוניים מצויים התאים המשמשים לשריפת הכלים. הכבשנים המסורתיים אינם עוד בשימוש, וברוב הסדנאות לייצור פורצלן יש תנורים ביתיים, הפועלים על גז.

 

על המדרון שממול משתרע בית הקברות העתיק של הכפר. במקום טמונים הקדרים שפעלו באזור ויצרו את הכלים היפהפיים, אך מסרו נפשם על קידוש עשן התנורים והרעלנים שבמיכלי הצבע.

 

בצער רב ובלחץ הטייפון המתחזק נאלצתי לקטוע את הביקור הקצר באוקאייצ'י. ירדתי לכניסה לכפר כדי לתפוס את האוטובוס האחרון. שם, במבנה ציבורי ליד התחנה, ברכו אותי לצאתי קירות עטורים אריחי פורצלן בסגנון המסורתי המפורסם כל כך. אכן, דרך נאותה להיפרד מהמקום.