כך סימנתי לי את הגבר שלי

מדובר באקט בעל השלכות מרחיקות לכת מצד אחד, ומצד שני נורמלי - בתנאי, כמובן, שאתה משתייך ליקום הנפרד של החיים הקיבוציים. מכל הדברים שאני והאיש שאיתי עברנו יחד, הרגע המחייב ביותר היה, בלי ספק, אותו הרגע שבו סימנתי את המספר 225 בטוש בלתי מחיק על הבגדים העירוניים שלו

אחת הפעולות הראשונות שנכללו בהליכי האימוץ של באפלה, כלבת הכאילו-לברדור שלי, היתה החדרה של שבב אלקטרוני מזהה לעורף. הווטרינר החדש המליץ על הסימון הזה, יחד עם סדרה לא זולה בכלל של חיסונים, כבר בפגישה הראשונה.

 

הסכמתי מיד, לא בשל פחד מגניבה. עם כל החינניות של באפלה, לא מדובר בדיוק בחומר שגנבי כלבים מוציאים בו עניין. מלבד היותה לא גזעית בעליל התברכה כלבתי בתצורה גנטית יצירתית, כולל למשל מספר לא זוגי של פטמות. מה ששכנע אותי לסמן את באפלה היה האפשרות צובטת הלב שאותו יצור חסר הישע שלקחתי תחת חסותי יאבד, ולא ניתן יהיה לאתר עבורו את ביתו. במידה פחותה, גם הרעיון המשעשע שתהיה לי כלבה עם ברקוד שאפשר יהיה להעביר אותה בקופת הכלבו בקיבוץ השפיע לטובה על החלטה (אני עוד באמת צריכה לבדוק את העניין הזה). בכל מקרה, מהביקור הראשון אצל הווטרינר יצאתי עם שתי מסקנות: 1.כלב עולה הרבה כסף. 2.כשאנחנו נקשרים רגשית למישהו, אנחנו לפעמים דואגים לסמן אותו.

 

כשחושבים על זה, סימון הוא חלק כמעט הכרחי בקשירה של קשר מחייב. בדומה לידידינו הכלבים, גם אנחנו כנראה לא התגברנו מעולם על הקטע של סימון טריטוריה. גם כשמדובר בטריטוריה שיש לה חיים משלה. אמנם לא כל כך מקובל עדיין לטבוע סימנים אלקטרונים קבועים על בני אדם, אבל התרבות האנושית מספקת די הרבה אמצעים להכרזת בעלות על אנשים. "טיקות" אדומות לנשים נשואות בהודו, סימני "איקי" בצוואר וטבעות נישואים - כל אלה אמורים לרמוז לעולם שהיצור הספציפי שנושא אותם ממש לא פנוי לאימוץ.

 

אחרי שהזוג נפרד טושטשו הקעקועים באמצעים טכנולוגיים

אנשים פחות שגרתיים - שכנראה באמת לא מפחדים ממחויבות - פונים לנתיבים יצירתיים יותר. למשל, לקעקע את השם של אהובם על גופם. אנג'לינה ג'ולי ובילי בוב תורנטון בחרו בהצהרת האהבה הזאת כשעוד היו ביחד. אבל מסתבר שהחדרת מחטים לעור, מהנה ככל שתהיה, לא מבטיחה זוגיות נצחית. אחרי שהזוג נפרד טושטשו הקעקועים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, וכיום מעדיפה אנג'לינה לעטר את זרועה בילד חדש, או בבראד פיט בגרסתו האמיתית. מצד שני, צריך לכבד את האומץ שיש בצעד מחייב כל כך של סימון פיזי. הוא אמנם לא בהכרח מונע את פירוק הקשר, אבל לפחות דואג שמשהו ממנו יישאר לעד. גם אם זה רק אזור בעור שאסור לחשוף לשמש.

 

וכאן אני מגיעה אליי, ולאפשרות ייחודית לסימון בן הזוג שככל הנראה פתוחה רק בפני מי שגר בקיבוץ. אפשרות שאת מלוא משמעותה הבנתי ביום בו אני ובאפלה צירפנו שותף שלישי לדירה. מדובר באקט בעל השלכות מרחיקות לכת מצד אחד, ומצד שני כזה שנחשב נורמלי ולגיטימי - בתנאי, כמובן, שאתה משתייך ליקום הנפרד של החיים הקיבוציים. שכן מבין כל הדברים שאני והאיש שאיתי עברנו יחד, הרגע המחייב ביותר היה, בלי ספק, אותו הרגע שבו סימנתי את המספר 225 בטוש בלתי מחיק על הבגדים העירוניים שלו.

 

מספר הכביסה הוא אותו צירוף של ספרות המופיע מצדם השני של בגדי הקיבוצניק, מודפס על גבי מדבקה מלבנית או כתוב בטוש ישירות על הבגד, ומבדיל בינו לבין מי שאינו קיבוצניק. כפי שאפשר להבין, המספר שלי הוא 225. הסיבה הרשמית לקיומם של מספרי הכביסה היא הצורך למיין את בגדי החברים לאחר הכביסה המשותפת במכבסה הקיבוצית. ההסבר הזה לא עונה על כל השאלות, כמו למה גם הפרות שלנו ממסופרות. אבל נניח רגע לתיאוריות הקונספירציה. אולי קשה להבין את זה מיד, אבל צירוף בן זוג מבחוץ (כלומר אדם נטול מספר כביסה) למספר הכביסה שלך הוא צעד אדיר לזוגיות.

 

מספר הכביסה, כאמור, נחקק על הבגד, ולא על האדם עצמו, ונחשף בעיקר לעיני הכובסות. אבל אין לזלזל במה שרואות הכובסות: מי שבקיא בהווי הקיבוץ יודע היטב כי מידע שנחשף במכבסה במערכה הראשונה (כלומר - בבוקרו של יום) יופץ בחדר האוכל במערכה השלישית (בארוחת הצהריים של אותו היום). כך, שעות ספורות לאחר הכביסה הראשונה ידעו רוב שוכני המשק שהחבר שלי עבר לגור איתי. ובכל מקרה, כמו בכל סימון, מה שחשוב כאן בעיקר הוא הסמליות.

 

מה שלא יכול למות לא יכול באמת לחיות

כי כמו שלמדתי מאנג'לינה, אף אחד לא מבטיח שאני והוא נהיה ביחד לנצח. אולי זה חלק מהקסם שבאהבה, שהרי מה שלא יכול למות לא יכול באמת לחיות. ועדיין, עצוב לחשוב שמישהו שאתה אוהב יוכל יום אחד לחיות בלעדיך ואפילו - לשכוח אותך. יכול להיות שמה שכל כך טוב עכשיו יום אחד זה יגמר, ויש סיכוי שלאט לאט האיש ששלי היום יצליח להוציא אותי מהלב שלו. אם בלונדינית חטובה תאסוף אותה לחיקה במקביל זה עשוי לזרז את התהליך. לכן יש משהו מנחם בעובדה שגם 30 בלונדיניות לא יוכלו להעלים את המספרים שהשאיר הטוש העמיד על הבגדים שלו. גם לא עם עזרתן של חני, מרגול ואבקות הכביסה שלהן. ובהתחשב בכך שהאיש שלי שומר בגדים מהתיכון - אם לא יעלה יותר מדי במשקל צפויות לו לפחות עשר שנים עד התאוששות (והחלפת מלתחה) מלאה.

 

לכאורה, יש משהו מוזר בהנאה שאני שואבת מניסיון לשריין לי מעמד עתידי של אקסית מיתולוגית, בעיקר כשאני בכלל לא רוצה להיפרד. אבל לא כן היא. ההנאה הזו אולי מעט פאתטית, אבל לא בלתי טבעית. בעידן של חופש בחירה ומציאות גמישה, אולי אנחנו ממשיכים לסמן את הקשרים שלנו כדי להרוויח בדיוק את זה: אשליה קטנה של שליטה על אותם הדברים שחשובים לנו ושההשפעה שלנו עליהם מוגבלת.

 

אבל לא חייבים להתייחס לזה ככה. לאחר בדיקה חשאית של הנושא התברר לי שהאיש שלי לא רק שלא התעמק מדי בעצם מספורו, הוא גם לא זיהה קשר בין האקט הנ"ל לבין הזוגיות שלנו. את דעתו על השינוי שחל בחייו אפשר לסכם במשוואות המשוערות הבאות: "יש לי מספר על הבגד = מישהו אחר מכבס לי את הבגדים = מגניב" וגם: "יש לי מספר על הבגד = אני כנראה קיבוצניק = מותר לי ללכת עם סנדלי שורש = מגניב".

 

והאמת? בשלב הזה זה מספיק. הדיון המורחב על סימון יכול לחכות - לפחות עד שהוא יפגוש פרה עם המספר שלנו.