ספר מתח עם נודניק

"מערת האידאות" הוא רומן בלשי מותח ואינטליגנטי, אבל דמותו של מתרגם נודניק המלווה את הסיפור בהערות דידקטיות טרחניות פוגמת קשות בקריאה

"מערת האידאות" של חוסה קרלוס סומוסה הוא סיפור מתח המתרחש ביוון העתיקה, אבל לפנינו יותר מרומן היסטורי אופנתי: סומוסה, פסיכיאטר ספרדי שהפך לסופר, נוקט מהלך אינטלקטואלי יומרני שבמסגרתו הוא מחליף את הצורה הסיפורית המקובלת במבנה רב-שכבתי, מרשים מבחינה אדריכלית, וכן מתמודד חזיתית עם האידאות האפלטוניות ועם מה שהן מלמדות על טבע האדם. דא עקא, שהעלילה מייגעת מאוד בתהפוכות המבנה הספרותי ובסרבול הפילוסופי שלה, ומה שנשאר, ומה שמציל את הספר, הוא הערוץ הבלשי הצבעוני והמותח בסיפור: את זה סומוסה יודע לעשות.

 

הרַקְלס הוא בלש שמן וחד-עין באתונה הדמוקרטית של ימי האקדמיה האפלטונית, עם אהבת האידאות ועם אהבת הנערים ההומוסקסואלית, אשר מלקקת את פצעיה מן התבוסה לספרטה. רצח מחריד של כמה מנערי האקדמיה מכניס לפעולה את "מפענח התעלומות" הרקלס ואת המורה לפילוסופיה של הנערים שנרצחו, דיאגורַס, הנלווה כאן לבלש כמין ווטסון לשרלוק. ואם השם הרקלס מזכיר לכם מישהו זה לא מקרי: מעל 12 פרקי הספר מרחפות 12 המשימות המיתולוגיות שבהן נענש הרקולס ("הרקלס" ביוונית), ולעיתים הן פולשות לסיפור כמטפורות הלובשות חיים (כגון שור זועם הנוגח בדלת, שמקורו במשימת לכידת שור-הבר מכרתים) ומשחקות לעיני הקורא מבלי שגיבורי הסיפור עצמם יבחינו בהן. נחמד.

 

חידת הציור של ג'קי

אלא שלסיפור העיקרי יש כאן סיפור טפילי נלווה המתקיים כולו בהערות השוליים המורחבות שנכתבו בידי "המתרגם" - שהוא עוד דמות בספר, והוא לכאורה המתרגם של הטקסט היווני העתיק "מערת האידאות" שהתגלגל לכאורה לידיו. בפועל, מדובר בדמות פטפטנית ודידקטית המתערבת בטקסט ומתווכחת איתו ומתארחת בתוכו וזוכה לפניות על-זמניות ממנו. ולא שאנחנו נגד אינטראקטיביות, אבל הדמות הזאת גם מטריחה בלי הרף את הקורא, למשל בהצבעה על כך שלכל פרק ישנן מילים-חוזרות משלו הנושאות מסר מוצפן שהוא הרמיזה למשימה ההרקולסית התורנית וכו' וכו' – עד שברגע מסוים, די מוקדם, נוטה הקורא לקרוא לעבר המתרגם: הרף, נודניק!

 

בקיצור, בדרכו אל הסיפור צריך הקורא לחצות לא רק תפאורה יוונית צפופת שמות נוכריים (קלזוביון, מרגרוס, פרקסינואס, אנטיסוס, מנכמוס – אם לדגום כמה מחצי עמוד) וצפופת מונחים ומקומות (קיריוס, גיניקאה, אקפורה, פפלוס, פנאתניה), אלא שדעתו מוסחת שוב ושוב אל משחק המסכות המיתמם של אותו מתרגם בדוי, שיעיר, למשל, בעניין המחבר היווני (הבדוי) - "עוד משחק של הסופר הערמומי עם גיבוריו!" (קַבלו קריצה מהסופר האמיתי, קרלוס סומוסה), ושיטיל על הקורא מטלות בסגנון חידות הציור לילדים של ג'קי ומבחני הספרות המציקים: "האם הבחנת אתה, הקורא, בנוכחותה המוסתרת היטב של 'נערת השושן'? (...) שים לב ל'פרחים קטנים לבנים' ול'נערות' (הקריאטידות של הארכיתיאון) וגם למילים המנחות 'עזרה'... ו'סכנה'... הקשורות קשר הדוק לדימוי הזה".

 

פולחני זוועה מופרכים

במישור הפילוסופי מעמת כאן סומוסה שלושה דגמים אנושיים: איש האידאות האקדמי מבית המדרש האפלטוני, המתגלם בדמותו של המורה ועוזר הבלש דיאגורס, אשר חותר אל המידות

הטובות ומנסה להגיע לאמת שמעבר למילים, לצופן שמעבר למציאות הפיזית. סומוסה די מלגלג על הדגם הזה, העקר בעיניו, באמצעות הבלש החריף הרקלס, שהוא הדגם השני, אשר שופט רק את מה שעיניו רואות ומנצח את דיאגורס בהגיונו הבלשי ואף מתגלה כמוסרי יותר ממנו ברגע המבחן.

 

הדגם השלישי הוא האיש הנתון ליצריו הקמאיים. בניגוד לאפלטון, האומר כאן באחת הסצנות כי "התשוקות... אינן נותנות לנו לחשוב", הרי הדמות השלישית, קרנטור, מישהו שחרך את ידו באש למען החוויה, מתריס באפלטון וחבורתו: "לדיבורים שלכם אין קץ... מה עם הגוף שלנו?", ומבחינתו השחתת הגוף כלולה בעניין.

 

סוף דבר, ב"מערת האידאות" (ה'מערה' בשם הספר לקוחה ממשל המערה הידוע של אפלטון, שעניינו תמונת העולם החלקית של קבוצה החיה במערה, ועליו ביסס כידוע גם סאראמאגו את ספרו "המערה") מובסת האידאה האתונאית בידי היצר הרע המעוּות. המסקנה הפסימית הזאת נראית בנאלית ושטחית, ושטחית היא עצם ההנגדה המלאכותית בספר בין "מחשבות" ל"תשוקות", כאילו שאיננו יכולים ליהנות מזה ומזה וכאילו שהמחשבות והתשוקות אינן מַפְרות אלה את אלה.

 

בהתאם, גם הסיפור הבלשי נגמר בצורה אכזרית מדי, מופרכת מבחינה אנושית ובוודאי מבחינת הדמויות שבהן מדובר. פולחני הזוועה הנחשפים בשלב הזה הינם מוגזמים אפילו אם האופק האמונתי שלך הוא אלילי, ונמתח בין זאוס ואתנה שבשמם נשבעו האתונאים הנאורים לבין דיוניסוס השיכור וחסר השליטה.