הבטחה עם כיסוי

אחרי שמתרגלים לכך שכל שיר באלבום החדש של The Enemy מזכיר שירים של להקות אחרות, פתאום מבינים שזה אלבום ממש מהנה, לכל הרוחות

 

אח, הרוק הבריטי של השנים האחרונות כה פורח ועשיר בלהקות ואמנים שונים מכל רחבי בריטניה. לו רק היה יושב מומחה כלשהו וכותב לנו מדריך קצר לכל להקות הרוק הבריטיות שפועלות מאז תחילת העשור, לעשות לנו קצת סדר. לו יהי.

 

שלישיית The Enemy, הדבר-החם-הבא של הרגע, באו לעשות בדיוק את זה. הלהקה, ששמה דומה באופן חשוד ל-NME (מגזין המוזיקה הבריטי שמתמחה בהכתרת הלהקה-הכי-טובה-בעולם-אי-פעם מדי חודש והפלתה בחודש שאחריו), מגישה באלבום הבכורה שלה 11 שירים שכל אחד מהם הוא חיקוי נהדר ללהקה בריטית אחרת. לא צריך לחפש את "אואזיס הבאים" (כפי שמנסים לשווק אותם) וגם לא את ארקטיק מאנקיז הבאים. כולם כאן, בלהקה קומפקטית אחת.

 

רגע אחד הם נשמעים כמו Pulp, ובמשנהו הם מתעלים את Bloc Party. ב-"Pressure" הם משעתקים את Maximo Park, ובשיר הפתיחה וב-"Technodanceaphobic" אנו זוכים לביקור מטאפורי של הקייזר צ'יפס. "40 Days And 40 Nights " מנסה בכל כוחו להישמע כמו הארקטיק מאנקיז, והפזמון של "This Song" מצליח להפתיע ולהישמע דווקא כמו U2. עוד נוכחות רוחותיהן של The Doves, קסביאן, The Fratellis ופחות או יותר כל להקה אחרת שמופיעה לנגד עיניכם כשאתם שומעים את המשפט "להקה בריטית שמשודרת ממש עכשיו ב-MTV2".

 

קופי פייסט

הגל הנוכחי של הרוק הבריטי, כמו גם פריחת הבריטפופ של הניינטיז, הם גלים שבנויים על החייאת השפעות רוק בריטיות מהעבר הרחוק-יחסית. בין אם היו אלה סווייד שבנו בניינטיז על יסודותיו של דיוויד בואי מהסבנטיז, או Editors שבונים בימינו אנו על ג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן, הלהקות הנ"ל הצליחו בדרך כלל לעשות מחווה להשפעותיהן וגם להציע יצירה חדשה משלהן בעת ובעונה אחת. אבל נדמה ש-The Enemy ממהרים לשחזר את השפעת הלהקות שפועלות ממש ממש עכשיו, בלי שיהיה לה הרבה חומר משלה להוסיף. זה לא מאוד מפתיע לאור העובדה שהלהקה הזו קמה לפני שנה בלבד.

 

אבל אף על פי ולמרות זאת, The Enemy מצליחה, איכשהו, לחמוק ממשבצת להקת הקאברים. אחרי שמתרגלים לכך שכל שיר מזכיר שירים של להקות אחרות, פתאום מבינים שזה אלבום ממש מהנה, לכל הרוחות. הוא לא אחד מאלבומי השנה ואפילו לא אחד מהאלבומים הכי טובים של הקיץ, אבל אין בו רגעים באמת, באמת רעים. ובימינו זה לא מעט, בטח לא כשמדובר באלבום בכורה.

 

במילים אחרות: למרות שאלבום ניירות-קופי הוא בעיקרו מתכון לכישלון, We'll Live And Die In These Towns מצליח שלא להיות מחורבן. הוא לא הדבר הכי מקורי או מפתיע שתשמעו, אבל לפעמים לא צריך להיות חדשני, מספיק פשוט לבצע היטב משהו מוכר. אם רוק בריטי הוא לחם חוקכם, תרגישו בבית אצל The Enemy מהשנייה הראשונה. ואם בא לכם לעשות סיור היכרות מהיר אצל כל הלהקות החמות של הרגע בממלכה המאוחדת, The Enemy יהיו מדריך הטיולים שלכם.

 

• The Enemy – We'll Live And Die In These Towns