המקיאווליזם של דניאל פרידמן

בשם השיקול הקואליציוני מוכן חבר מרצ ושינוי לשעבר לשים את אמונותיו בצד, ולהוסיף עוול על עוול

שר המשפטים הוא כנראה מקיאווליסט הדוגל בריאליזם פוליטי, לפיו מנהיגים מונעים בעיקר על-ידי השאיפה לעוצמה, ולא על-ידי אידיאלים. צעדיו מגלים שאיפה להגדלת כוחם של מנהיגינו תוך כרסום בכוחם של הגורמים המרסנים אותם. מגמות אלו מתבטאות ברצונו לצמצם את הביקורת השיפוטית על הפרת זכויות אדם בידי השלטונות, בפאסיביות שלו ביחס לכניעה הקואליציונית מול המימסד הדתי, ובקריאתו לרסן חקירות פליליות של מנהיגים פוליטיים.

 

נדהמתי לשמוע כיצד נטייתו לצמצם את הביקורת השיפוטית בעניין זכויות האדם, נטעה ספקות אצל קולגות משכילות: האם אין משהו בדבריו? האם בית-המשפט העליון לא חטא כשפסק שעל הממשלה למגן בתי-ספר בשדרות? האם אין בעצם הדיון בחוקיותו של "חוק האזרחות" פגיעה בדמוקרטיה? האם אין בית-המשפט העליון חסר יכולת לשמור על זכויות אדם ללא תמיכתן של זרועות ממשל אחרות?

 

שאלות אלו מחטיאות את העיקר: המשבר בנוגע לזכויות האדם בישראל הוא תוצאה של כישלון הכנסת לשמור עליהן, ואפילו ברמה המינימלית. הכנסת אינה מצליחה, כבר למעלה מחמישים שנה, להסכים על הזכויות החוקתיות הבסיסיות ביותר: הזכות לשוויון, חופש המצפון, חופש דת וחופש מדת. תוכניותיו של פרופ' פרידמן לא נועדו להתמודד עם כשל זה, אלא עם ניסיונותיו של בית-המשפט העליון להגן על הזכויות. עמדותיו מבוססות על תפישה "רזה" של הדמוקרטיה, המסירה ממנה את ההגנה על זכויות אדם מול רצון הרוב. תפישה זו נדחתה עם ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם ב-1948, ומערערת על הזכות לכבוד, המובטחת על-ידי הכנסת עצמה ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מ-1992.

 

בנושא הכניעה הקואליציונית מול המימסד הדתי, גישתו של פרידמן פוגעת קשות בחופש המצפון והדת. דוגמה לכך היא האישור שנתן - למרות ההתנגדות העזה של ארגונים פמיניסטיים, פלורליסטיים ואף אורתודוקסיים - למינוים של דיינים, שנודעו בפסיקות הפוגעות בנשים. גם ההסכם שלו עם הרב עמאר להנהגת נישואים אזרחיים לחסרי סיווג דתי מהווה פגיעה קשה: ההסדר מאפשר ל-300 אלף חסרי הסיווג הדתי להינשא רק אלה עם אלה, ובכך הופך אותם לכת נפרדת ומנודה. בתמורה ל"הישג" זה, אף הבטיח שר המשפטים להרחיב את סמכויות בתי-הדין הרבניים בנושא הגיור, ולפי המדווח, הוא אינו מתנגד להרחיבן גם בענייני בוררות וחלוקת רכוש בעת גירושים. בכך יוסיף עוול על עוול.

 

האג'נדה של פרידמן בנושאי דת אינה מבוססת על תפישת עולם דתית או רב-תרבותיות

 קיצונית, להיפך: קורות חייו מעוטרים בהיותו בעבר חבר במרצ ובשינוי, שאף התמודד מטעמן לכנסת. אין צורך לשכנע אותו בחוסר הצדק שבהעצמת בתי-דין דתיים אנדוגמיים (הדורשים נישואים בתוך הדת) ופטריארכליים - כאלה שמונעים מזוגות מעורבים, מעולים ללא סיווג דתי ומפסולי חיתון את מימוש הזכות למשפחה. המפלגות בהן היה פעיל דוגלות בזכות לנישואים אזרחיים. אבל פרידמן שם את ענייניה הפרגמטיים של הממשלה מעל אמונותיו שלו בנוגע לזכויות אדם.

 

השר ממליץ שלא להפריע לפוליטיקאים בחקירות משטרה הנוגעות לעבירות "פעוטות". אלא שהצעתו היא התרופה למחלה הלא-נכונה: על פי הבנק העולמי, הדירוג של ישראל במאבק נגד שחיתות צנח בהשוואה למדינות המתועשות. האם ריסון התביעות הוא הדרך לתיקון התגברות השחיתות? ללא חקירה, כיצד ייקבע אם יש שחיתות מעבר לעבירה הפעוטה-כביכול?

 

הדמוקרטיה הישראלית מאוימת על-ידי הרבה כוחות אנטי-דמוקרטיים: הסיעות הדתיות, הרואות בהלכה תכתיב עליון הגובר על חוק המדינה; מתנחלים אנרכיסטים, הרואים עצמם זכאים להתנגד באלימות להחלטות כנסת; ובכירים הנחקרים בעבירות שחיתות. המפלגות בוגדות באופן שיטתי במנדט שניתן להן על-ידי הציבור, ומפירות את ההבטחות שנתנו לבוחריהן בתירוץ של שיקולים פרגמטיים. מערכת אכיפת החוק - החל מהמשטרה וכלה בבתי-המשפט - פועלת לפי עקרונות שלטון החוק וזכויות האדם בטוהרן. בכך היא מייצגת, על אף כל מגרעותיה, את השריד האחרון לתפקוד דמוקרטי וחסר פניות.

  

פרופ' רדאי היא חברת הנהלת חמד"ת - האגודה למען חופש מדע, דת ותרבות, ויו"ר קונקורד - מרכז מחקר לקליטת המשפט הבינלאומי בישראל במכללה למינהל