להאמין באהבה

זה לא רק התנ"ך, גם הפרלמנט הפנימי שלנו אוהב לפעמים להאמין ולנאום נאומים מלוטשים להפליא על 'הרע לתפארת' הרובץ לפתחנו, ואולי גם מעדיף את הרע הוודאי על פני הסתכנות בטוב. רוחמה וייס בוחרת להאמין (ולו לחמש דקות) שהאהבה תנצח

רע לתפארת

יום חמישי. ערב. אני ורובי יושבים בבית קפה, רובי מברר אם כבר כתבתי את הטור של פרשת השבוע. רובי גת הוא חבר וחברותא וכבר תקופה מסוימת שהוא קורא בתורה בכל שבוע את הפרשה, מהעיניים החכמות שלו הקריאה בתורה תמיד נראית כמו מסע לגילוי של ארץ חדשה.

 

הפעם רובי נפעם מהקללות הרבות שהוא מצא בפרשה: 'זה לא רק הקללות עצמן, זה הפער בין אימת הקללה לשפה השירית בה היא מנוסחת' הוא מסביר, ומוסיף: 'אני חושב שלא נתקלתי עדיין בפרשה שיש בה כל-כך הרבה מטבעות לשון מרגשים. כל ביטוי נשמע כמו שם מרתק לספר, כמו שורה בשיר והכל – קללות'.

 

פרשת השבוע היא פרשת 'כי תבוא' ובה מובאות הברכות והקללות שצריכות להיאמר במעבר הירדן, ערב הכניסה לארץ-ישראל, על הר גריזים (הברכות) והר עיבל (הקללות).

 

על שולחן בית הקפה שלנו חשבנו על שני דברים מפתיעים בפרשה – על הפער בין ריבוי הקללות והאיומים (פרק כז פסוקים טו-כו ופרק כח פסוק טו-פרק כט פסוק סח) לברכות המוזכרות בה (פרק כח פסוקים א-יד) וכאמור, על הפער בין הזוועות המתוארות בקללות לשפה הפיוטית בה הן מנוסחות. והנה, כמה דוגמאות, רק לצורך ההמחשה (וכדאי לקרא את הכל): 'והיו שמיך אשר על ראשך נחושת' (כח, לג), 'ואין מחריד' (כח, כו) 'יככך ה' בשגעון, ובעורון ובתמהון לבב' (כח, כט) 'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם' (כח, לב) וכך זה ממשיך, הולך ומחריף, הולך ומתייפה. משום מה התחלתי לזמזם את שירו של אלכסנדר פן – 'וידוי':

 

"...בעוניינו המר בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

 

כן היה זה לא טוב היה רע לתפארת..."

 

רובי הוא אדם אמיץ והוא מוכן לחיות עם שאלות. הוא לא מבין את הקשר בין האסתטיקה והאלימות והוא בוחר להשאר בערפל הזה (אשר שם האלוהים?). אני, בתפקיד הנצחי של חסרת הסבלנות, חייבת לנסות לפתור. אני אומרת לרובי שלכולנו יש פנטזיות אלימות, שאנחנו לא רק נבהלים מהרוע אלא גם לפעמים נמשכים אליו, שרק מי שמבין את המשיכה אל הרוע וחי בה, יכול להגות את פרטי הפרטים של הפנטזיות המקראיות האלה ולהוציא תחת ידיו משפטי אלימות מלוטשים להפליא, שיריים ומרגשים. הסבל הוא לפעמים גם משאת נפש. ועל השאלה למה זה כך ומה עושים עם ההכרה הזו אין לי חשק לנסות לענות עכשיו.

 

הערב בא לי שהאהבה תנצח

זה היה ערב רצוף בבתי קפה ומהפגישה עם רובי אני עוברת לפגישה עם חבר ילדות, שותף סודי ויסודי במאבקי החיים שלי. הרבה זמן לא נפגשנו. אני מתרגשת. מליון סיפורים אני שומרת לפגישתנו הקצרה. המכנה המשותף והמשמח של הסיפורים הוא שבזמן האחרון הבנתי, ידעתי, הרגשתי שיש אהבה בעולם, שהיא מסתובבת חופשיה ברחובות, שאני מרגישה שזה מאוד לא פשוט אבל זה בקצה האצבעות שלי, ומדי פעם אני ממש קוטפת ...

 

ועכשיו תראו מה קרה - החבר היקר שלי שמע, חייך באמפטיה מעושה, והרביץ מולי גרסה מעודכנת של נאום תבוסתני, פסאודו-פמיניסטי שאני עצמי נאמתי בפניו לפני כמה חודשים. נאום על כמה שהנשים היום יותר מוכשרות מהגברים, כמה שהפמיניזם ניצח (כלומר, הפסיד...), שאין מה להשוות בין נשים לגברים בימינו ושזה חסר סיכוי ואולי בעצם הכי טוב לי להתאמן בלוותר... תוך כדי שיחה מנדנדת ומבררת גיליתי שהוא לא צוחק עלי או מנסה 'להחזיר לי'. גיליתי שהוא פשוט ובאמת השתכנע מהנאום ההוא שלי...

 

אם כן, זה לא רק משורר התנ"ך, זה גם הפרלמנט הפנימי שלנו שאוהב לפעמים להאמין ולנאום נאומים מלוטשים להפליא על 'הרע לתפארת' הרובץ לפתחנו, ואולי גם מעדיף את הרע הוודאי על פני הסתכנות בטוב. כנראה שהאהבה כן מתגלגלת ברחובות, אבל כמוה עושות גם השנאה העצמית, והתבוסתנות וכולן יודעות לדאוג לעצמן למלתחה מילולית מפוארת.

 

טוב, אז היום (ואפילו אם זה רק לחמש דקות הקרובות...)

אין לי כוח להפחדות ולקללות מלוטשות

אין לי כוח לרציונאליזציה של ההרס העצמי

היום, בלי שום סיבה נראית לעין, בא לי להאמין שהאהבה תנצח.

 

נ.ב

לפני סבב בתי הקפה, השתתפתי בדיונים על שנת השמיטה שהתקיימו ב'בית אביחי'. הרבה אנשים מנסים לתת תרגום עדכני ויישים לרעיון התובעני הזה של השמיטה. אני רוצה להמליץ גם על 'שמיטת זמן' – עשרים דקות בכל יום בהן לא עושים שום דבר, אפילו לא חושבים. בלעז אפשר לקרא לזה 'מדיטציה' וביהודית – 'שמיטת זמן'.