רגע לידתו של קמפיין ה"משתמטים" חשוב: נתוני הגיוס היבשים לא השתנו במשך שנים, ודאי לא באופן דרמטי. כרבע מחייבי הגיוס בישראל אינם מחוילים מסיבות שונות ומשונות (החל ב"תורתם אמונתם", דרך בעיות בריאות והגדרות ממסדיות אחרות). התשובה לשאלה כיצד הפכו, בן לילה, הנתונים היבשים לחגיגה תקשורתית מתמשכת, נעוצה כנראה במוחם של ספינולוגים ויועצי חצר מוכשרים. שר הביטחון - שלא פוצה פיו ביחס לעמדות המדיניות והחברתיות של המפלגה אותה כבש בדממה - נשא נאום חוצב להבות בדבר התופעה המכרסמת בחברה הישראלית. הרמטכ"ל, החרה אחריו, והנה הפכנו כולנו למקהלה יוונית הנושאת את הקול ממטולה ועד אילת. אין ספק שיש הנהנים מקמפיין זה שעיתויו - שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, ערב דיוני תקציב ואולי ערב בחירות - אינו מקרי.
הקורבנות אף הם מרתקים מבחינה סוציולוגית. המקהלה בחרה להתמקד באמנים בכלל ובמתחרי "כוכב נולד" לדורותיהם בפרט. במו אוזני שמעתי השבוע דיונים מלומדים בדבר שירותו הצבאי של הזוכה בתחרות וכיצד הוא שיחק לטובתו מול ה"משתמטת" המפסידה. הדוברים היו חברי כנסת ישראל, פקידים בכירים בשירות המדינה ועיתונאים מכובדים. מפיקי תכנית הבידור נאלצו להתגונן מול האשמות לאי יצירת קריטריונים לסינון אותם "משתמטים". בריצה הישראלית כל כך אחרי אינצ'ים ופיקסלים תקשורתיים, יכלו ראשי רשויות ומפיקי מופעים צבאיים, לאגף, להחרים ולהכניע את האויבים האומנותיים.
כדאי גם לבחון את המושג השגור והחביב בקיץ 2007 - "משתמטים". הגדרתו של המשתמט, כך נדמה, היא מי שלא מילא חובתו לחברה ולא התגייס על פי חוק שירות הביטחון. אך קיימת סתירה בסיסית בהגדרה זו: הלא אותו צבא שראשיו מלבים את הקמפיין, הוא זה שהשתמש בסמכותו מסיבות שונות ומגוונות, ושיחרר את אותם "משתמטים". למיטב ידיעתי, אף לא אחד מה"כוכבים" המוקעים על הגרדום הציבורי לא נשלח לכלא על סירובו להתגייס ולא חמק מרשויות הביטחון אשר דרשו ממנו לקיים את חובתו החוקית.
ייתכן שטוב וראוי לעסוק בתרומה החברתית של הפרט למדינה. אך יתכן שהיינו נשכרים דווקא מגבורה אזרחית מול תופעות השחיתות, הפערים הסוציו-אקונומיים, האלימות ודריסת החלשים ברגל גסה. איני בטוח שהששון אלי קרב, המשתקף מאופי הקמפיין הקיים, ראוי לחברה דמוקרטית. אל צבא מגן ראוי להתייחס כרע הכרחי ולחתור בכל כוח לשחרור מנחיצותו.
תרומת הפרט לחברה וביטוי בשירות החובה בצה"ל, עברה תהפוכות במהלך שישים שנות קיומנו, חלקן הצהרתיות (ה"השתמטות" בפועל אינה תופעה חדשה) וחלקן אמיתיות. ראוי לבחון מה מן התרומה ראוי שיחויב בחוק ומה יעשה באופן וולונטרי; מה התמריצים החברתיים המעודדים נתינה וכיצד ניתן לשתף קהלים גדולים יותר בתרומה זו לגווניה השונים. הדיון הציבורי הנוכחי, לעומת זו, גורר אותנו לתמונת שחור-לבן, שמתגמל מספר פרטים, אך לא מעשיר אותנו בדבר.